חבר יקר וחכם פרסם פוסט שכותרתו: ״אנחנו לא מרביצים לילדים שלנו, נקודה!!!!!!!״.
הוא הסביר שם שכמו שאנחנו לא מרביצים לבוס שלנו בעבודה, באותה הדרך ממש אנחנו גם לא מרביצים לילדים שלנו.
המסר שלו יצא ללא ספק מתוך כאב, והוא גם מסר נכון בעייני, אבל הרגשתי צורך לבטא את מה שיש לי בנושא – כי העובדה שמישהו לא מרביץ לבוס יכולה להדליק נורה, אבל הנורה הזאת כנראה נדלקה כבר מספר פעמים בעבר אצל כל מי שהרביץ.
יש צורך לגעת בשכבה יותר עמוקה של התופעה בצורה שתשנה משהו בסיסי.
להבנתי זה קשור בכך שאנחנו רואים את הילדים כ״שלנו״ כלומר שייכים לנו. אנחנו גם לוקחים אותם כמובנים מאליהם, כי לאן הם כבר ילכו בכל אופן? אנחנו גם מדמיינים שהם מבינים פחות מאיתנו כי הם רק ילדים קטנים ומה הם כבר מבינים.
אבל האמת היא שהם מבינים הכל וחשים ומרגישים הרבה יותר מאיתנו המבוגרים.
הם לא שייכים לנו, אלא אנחנו בחרנו לשמור על הנשמות החופשיות האלה עד שהן ילמדו להשתמש בגוף-נפש שלהן.
והסיבה שהם לא הולכים היא שהם ממש תלויים בנו ההורים (גם אוהבים אותנו בלי סוף), אנחנו כמו אלוהים בשבילם.
אחד הדברים שלמדתי מהחבר הזה מאחד הסרטונים שהוא שיתף, הוא שכשאנחנו עושים משהו בבית עם הילדים זה נותן לילדים לגיטימציה לעשות את אותו הדבר. לא לגיטימציה רעיונית תיאורטית – לגיטימציה אמיתית, מהיותם בני אדם שלמים שהם לא הרכוש של אף אחד.
אז אם הילד למשל מתחצף, זה כי אתה עשית את זה קודם ובכך קבעת שזה נכלל בחוקי המשחק. רוצה לשנות את זה בלי לכעוס ולהרביץ לילד ולשבור את רוחו לכל החיים? (אני לא מגזים)
תגיד סליחה, שטעית, שאנחנו לא מתנהגים ככה בבית כי זה לא מועיל לאף אחד ואף מכאיב, ותתנהג בצורה שאתה רוצה שהוא יתנהג.
זה לא קל, אבל זאת האמת.
אני ממליץ בחום לעקוב אחרי החבר החכם ומלא התובנות רועי בן יוסף-כנף.
הפוסט פונה לגברים ונשים כאחד.
—
האיור שמראה שהתפוחה לא נופלת רחוק מהעצה.
