מכירים את ההרגשה הזאת שאין אני?
- שבלי שיש סביבי אנשים אני לא מרגיש ממש קיים. בדידות עמוקה.
- שקשה לי להחליט מה אני רוצה, כי אין קול פנימי, וכל האפשרויות בחוץ מושכות אותי מתוך תחושת FOMO.
- שאני לא מצליח לגרום לדברים גדולים לקרות. כל דבר שדורש יותר מאשר צעד אחד כדי לממש אותו נראה בלתי ניתן להשגה.
- שקורים לי כל מיני דברים שלא בשליטתי, וזה גורם לי להתלונן.
- שאני לכאורה לומד מתוך ההתנסויות שלי, אבל עובר זמן ואני נשאר אותו הדבר, כאילו שלא למדתי כלום.
ומכירים את ההרגשה שיש אני?
- תחושת נינוחות, כאילו שכל הזמן יש איתי מישהו אהוב.
- שאני יודע מה אני רוצה, והאפשרויות שבחוץ לא מעניינות אותי אלא אם הקול הפנימי שלי מגיב לאחת מהן.
- שהמחשבה על לעשות דברים גדולים נותנת לי השראה, וכשאני מחליט ללכת על משהו אז אני מתחיל בצעד אחד קטן ומלא התרגשות.
- שכל מה שקורה נובע ממני, וזה גורם לי להרגיש אחראי.
- שאני לומד מתוך ההתנסויות שלי, וכל דבר שאני לומד משנה אותי וגורם לי לפעול אחרת ולהגיע לתוצאות יותר טובות.
הדבר שהכי חשוב לי כרגע בחיים האלה הוא שיהיה לי אותי, והיום אני גם יודע איך זה קורה.
תחושת האני מורכבת מאוסף של אינטראקציות שבהן או שהיה אותי או שלא. ככל שביותר אינטראקציות יש ״אני״ – ככה התחושה הכללית היא שיש יותר ״אני״ בחיים שלי.
ה״אני״ הזה הוא דבר מיוחד מאוד. ניצוץ אלוהי. מודעות ערה.
כדי להביא את ה״אני״ לתוך אינטראקציה, מה שאני עושה זה לשים לב מה קרה במציאות ה(לכאורה)חיצונית לי, להפגיש את זה עם האינטואיציה שלי שאומרת לי מה היחס שלי לרושם שנכנס, ואז לאמץ את היחס הזה לעצמי.
החלק של החיבור עם האינטואיציה הוא החלק שעשוי להיות חמקמק למי שמתחיל את תהליך פיתוח תחושת אני.
אני לא יודע איך לתאר את מה שאני עושה כשאני משתמש באינטואיציה, אבל אני יודע מה אני לא עושה: אני לא עושה תהליך של חשיבה, אני לא ״שולף מהמותן״, אני לא פונה להגיון וגם לא לערכים שלי.
אני גם יכול להגיד שאם אני שופט את עצמי, מבטל את עצמי, מזלזל, באי-אמון, או פשוט נמצא בהצפה של רגשות ופחדים – אני לא אשמע את האינטואיציה.
כדי לשמוע את האינטואיציה, אני צריך להיות במצב של רגיעה, וגם להתייחס למה שבא מתוכי בכבוד.
