יש את האיש הזקן שנתקע לי באוטו בערב שבועות, שנינו נבהלנו והאשמנו אחד את השני בתאונה, הוא אפילו הזמין משטרה.
יש את האקסית ששלחה אותי לסדנת מודעות וכשחזרתי ממנה סיפרתי לה שאני רוצה להיות עם מישהי אחרת שהכרתי בסדנה, היא כל כך כעסה שהיא זרקה אותי מיד מהבית עם כל הדברים שלי.
יש את ההוא שיריתי לו אגוז ביד עם רוגטקה, בטעות כמובן, אבל כל-כך התביישתי שפשוט הסתתרתי כדי שהוא לא יראה אותי.
יש עוד הרבה מקרים כאלה שעשיתי למישהו רע באופן לא מכוון ולא יישרנו בינינו אח״כ את ההדורים, וכנראה שהם עד היום חושבים שאני אדם רע.
יש גם מקרים פחות נקודתיים, שפחות קל להשתכנע לגביהם שהם קרו ״בטעות״.
כמו החברה שהיתה לי פעם. אהבתי אותה מאוד, אבל נהגתי להגיד לה שהיא לא מספיק טובה ולדבר על עתיד שהיא לא כלולה בו, למרות שהיינו זוג וגרנו ביחד. עשיתי את זה במשך יותר משנתיים, עד שקלטתי מה אני עושה והפסקתי עם זה.
זה היה חלק ממש רע בהתנהגות שלי. אם מישהו היה מתמקד בזה הוא היה יכול להשתכנע בקלות שאני אדם רע.
במציאות כל מה שעשיתי היה מכוונה טובה ואוהבת, ובאמת היו הרבה מעשים שלי שעשו אותי ואת מי שסביבי יותר שמחים. אבל היו גם מעשים שעשיתי שהשפיעו לרעה ולקח לי זמן עד שהבנתי את זה והפסקתי, בין אם לקח רגע קצר ובין אם שנתיים.
אז, האם אני אדם טוב או רע?
כדי לענות על זה צריך קודם להגדיר מה זה ״טוב״ ומה זה ״רע״.
אם מה שאני רוצה זה להיות שמח, אז ״טוב״ זה כל דבר שעושה אותי יותר שמח, ו״רע״ זה כל דבר שעושה אותי פחות שמח.
זה נהיה יותר מורכב כשיש דברים שעושים אותי ברגע זה יותר שמח, אבל בטווח יותר ארוך הם ללא ספק עושים אותי הרבה פחות שמח, כמו למשל לבוא למישהו שעיצבן אותי ולהגיד לו בפנים מה אני חושב עליו.
ברגע הראשון אני יכול לחשוב שלהגיד לו מה אני חושב עליו זה מעשה טוב, אבל רגע אחרי זה, כשאני רואה איך זה השפיע עליו, ואיך התגובה שלו השפיעה עליי (במיוחד אם הוא חזק וחמום מח) אני מבין שזה היה מעשה רע.
לכן אפשר להגיד שיש מעשים שמתבררים כטובים, ויש מעשים שמתבררים כרעים.
רודולף שטיינר אמר: ״רע זה טוב שלא במקומו״.
אפשר לחשוב איך זה היה נראה אם הייתי שם את הרע הזה במקום הנכון שלו. אם למשל הייתי אומר לאדם שעיצבן אותי את האמת, אבל הייתי עושה את זה בזמן ששנינו רגועים ובצורה מכבדת, אז זה כנראה היה נגמר בטוב, ואולי מחזק אפילו את הקשר בינינו.
אבל האם יש אנשים שהם טובים ואנשים שהם רעים?
לדעתי אין אנשים רעים – כל האנשים טובים מטבעם.
דרך אחת להסתכל על זה, היא שאם ״טוב״ מייצג את הכיוון שאני רוצה ללכת אליו ו-״רע״ את הכיוון ההפוך, אז להגיד שמישהו רע זה כמו להגיד שהוא *רוצה* לעשות דברים שלוקחים אותו למקום ההפוך מהמקום שהוא רוצה להגיע. זה אבסורד.
והדבר הבא שעולה לי בראש, ובטח גם בשלכם, זה – מה עם אדם שמה שעושה לו טוב זה לגנוב לאנשים את הכסף שלהם, והוא עושה את זה שנים וטוב לו, למרות שבשבילם זה רע?
התשובה שלי היא שטוב לו רק בגלל שהוא עדיין לא גילה שרע לו. כמו שלי לקח שנתיים לגלות את זה – גם הוא יגלה מתישהו.
באיזשהו שלב האנשים אולי יגלו שהוא גונב מהם, ואולי למשל הם יכעסו ויעשו משהו כמו לדווח למשטרה.
באיזשהו שלב הוא יגלה שחוסר ההרמוניה שהוא יוצר פועל נגד האינטרס של כולם, ובסופו של דבר – גם שלו.
ואם הוא לא יגלה בגלגול הזה, אז בגלגול הבא. (אתייחס לזה בהמשך)
למה שמישהו בכלל יגנוב (למשל) אם הוא לא רע?
הסיבה המרכזית היא שהוא לא מודע לחלוטין לכך שזה לא רע.
הסבר יותר מקיף חייב לכלול גם את הילדות של האדם הזה ואת הקארמה שלו. ההסבר על הקארמה יגיע אחרי ההסבר על הילדות, אז מי שזה יותר מדי בשבילו יכול להפסיק לקרוא שם.
כילדים שמתבגרים אנחנו מאמצים את המודעות שהיתה להורים שלנו כשהם גידלו אותנו, וגם את חוסר המודעות כמובן.
מה שהם נתנו עליו את הדעת – קיים גם במודעות שלנו, ומה שלא – לא קיים במודעות שלנו, אלא אם התוודענו אליו מאוחר יותר.
למשל, אם במשפחה מסויימת ההורים היו תלותיים ולא היתה הבחנה איפה האחד נגמר והשניה מתחילה, אז גם הילדים יתנהגו ככה עם הסובבים אותם.
ילד כזה שהתבגר עשוי לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהסובבים אותו (זה לא כך מבחינתם), להרגיש בודד ואבוד כשאין סביבו אנשים, ולפתח נטיה להיות עם אנשים גם כש״זה לא מתאים״ בגלל שקשה לו לשאת את ההרגשה כשיש לו כשהוא לבד.
כשהוא עם אנשים, הוא עשוי לחדור להם לפרטיות בלי לשים לב, ולתת להם לחדור לענייניו הפרטיים גם כן בלי לשים לב.
אנשים שיותר מודעים למובחנות שלהם, לפרטיות שלהם, ואוהבים את העצמאות שלהם – הם עשויים לראות את ההתנהגות שלו כ״רעה״, כשהוא למשל נוגע בחפצים האישיים שלהם ללא רשות או מצפה מהם להתנהג באופן שהיה נהוג בבית שלו. אולי הוא אפילו כועס ומאשים כשהם לא מוכנים להתנהג כמו שהוא רגיל ומצפה מהם.
דבר נוסף יכול להסתבך אצל ילדים, כשההורים שלהם נותנים להם תשומת לב רק כשהם מתנהגים באופן לא נעים.
יש הורים שמתעלמים מהילד שלהם כל עוד הילד רגוע, ורק כשהוא בוכה – הם מתייחסים אליו. יש כאלה שגם אז מתעלמים, ורק שהוא צורח הם מתייחסים. יש כאלה שמחכים שהילד ישתולל ויזרוק חפצים.
כשההורים מתייחסים לילד רק כשהוא כבר מתוסכל, מיואש או זועם, הם עלולים לתת לו בחזרה יחס דומה, חסר סבלנות ואולי אפילו תוקפני.
בשביל הילד, קבלת יחס = קבלת אהבה. לכן מה נשרשם אצלו הכי חזק בזיכרון זה מה הוא עשה כדי לקבל יחס, ואיזה יחס הוא קיבל.
ככל שהילד למד באופן יותר עיקבי שהדרך לקבל אהבה היא היא לגרום לנזק וכאב, ככה הדפוס ישתרש והוא יגדל להיות אדם אלים.
ככל שהילד למד באופן יותר עיקבי שאהבה זה כשאנשים מכאיבים לך, ככה הוא יצפה לכאב בקשרים האינטימיים שלו, וירגיש ״בבית״ כשהכאב יגיע.
כולנו במידה מסויימת הילד הזה.
אני למשל פגעתי בבת-זוגי שאהבתי כי גדלתי לחשוב שלהעביר על מישהי ביקורת זה מעשה אוהב (נשמע מוזר, אבל נכון).
לכל אחד יש את אזורי העיוורון (blind spots) שלו, לכולנו יש כאלה, ואפילו אם ההתנהגות שלנו ממש רעה, זה לא הופך אותנו לאנשים רעים – אלא לאנשים שחוסר המודעות שלהם מתבטא במעשים רעים, כלומר מעשים ״לא במקום״.
דבר נוסף שפוגע בהרמונה שבחיינו, ולאו דוקא קורה בילדות זה – טראומה.
להבנתי, טראומה זה מצב של חווייה לא מעובדת.
אם למשל נחתכנו מסכין, אז זה כואב ועלול לעשות גם נזק רציני אם החתך עמוק, אבל זה לרוב לא טראומתי. זה יכול להפוך לאירוע טראומתי אם זה חבר שלנו שחתך אותנו בסכין ונראה שזה היה בכוונה.
רק לקרוא את התיאור הזה זה מזעזע, נכון?
זה טראומתי כי אנחנו לא יודעים איך ״לפתור״ את הסיטואציה באופן שמניח את הדעת.
עלולות להופיע מחשבות שאנחנו לא רוצים לקבל, כמו ״אם הוא עשה את זה אז אולי כל אחד יכול לעשות את זה״, אבל לא מגיעה מסקנה שאפשר לחיות איתה בשלום.
בסוף, אם לא פותרים את זה, זה נדחק לתת-מודע וממשיך לחיות שם כמו פצע פתוח – וזאת טראומה. היא נשארת שם עד שהיא תקבל שוב תשומת לב ותגיע להשלמה.
כשיש לנו טראומה בתודעה, אירוע שמזכיר את הסיטואציה שבה הטראומה נוצרה יכול לעורר את מצב התודעה שהיינו בו כשהיא קרתה.
למשל, אם מישהו קרוב יחזיק סכין זה עלול לגרום לנו להיכנס לפאניקה, מתוך מחשבת פאנטום שהוא עלול לחתוך אותנו. אנחנו עלולים לאבד את השליטה העצמית ולהגיב באופן קיצוני. אם האנשים שאיתנו לא מכירים את קיום הטראומה שיש בנו – הם עלולים לא להבין אותנו ואפילו לפחד מאיתנו.
אם התגובה שלנו תהיה אלימה ופוגענית, האנשים שסביבנו עשויים לחשוב שאנחנו משוגעים, במקרה הטוב, או רעים.
מה זה קארמה ואיך היא קשורה?
מבחינתי החיים של כל אחד מאיתנו ממשיכים גם אחרי המוות של הגוף הפיזי שלנו. זאת תפיסה ששמעתי עליה לראשונה בהקשר של הבודהיזם ופגשתי בכל פעם שהעמקתי בהיכרות עם דרך רוחנית כלשהי. הבודהיזם אף פעם לא משך אותי במיוחד, אבל הרגשתי מיד שרעיון ההמשכיות הוא נכון.
קארמה נשענת על רעיון ההמשכיות. היא מילה שמתארת תהליך של פיתוח מודעות, כמו שהוא קורה לרוב – דרך חוויה של קיצון אחד, קיצון שני, ואז יכולת למצוא את האיזון מתוך המודעות שהתפתחה.
אדם חווה אספקט מסויים של עצמו למשך תקופה, ארוכה ככל שתידרש לצורך פיתוח מודעות – זה יכול להמשיך אפילו מתקופת חיים אחת לשניה, ואז בזמן הנכון הוא עובר לחוות את האספקט הזה בקיצוניות השניה עד שגם שם תהליך המודעות הושלם ונגמר התהליך.
למשל, אדם יכול להיות יהיר ופזיז ומתנשא לתקופה, ואז הססן ופרפקציוניסט ומצטנע לעוד תקופה, ואז הוא מגיע למקום בריא של תעוזה במידה ושקילות דעת וענווה. יכולים גם להתרחש מספר תהליכים כאלה במקביל כשכל תהליך נמצא בשלב אחר.
זה מתקשר לנושא הרוע בכך שהתנהגות קיצונית שלא מותאמת לסיטואציה יש בה מן הרוע, כי היא פוגעת בהרמוניה.
לפעמים זה יהיה עדין, למשל אדם הססן לרוב לא יתפס כרע – למרות שלהסס בזמן שדרושה פעולה החלטית, כמו לצעוק לנהג שלא רואה שהוא כמעט מתנגש ברכב אחר, זה דבר רע. אבל לפעמים זה יהיה בוטה וימשוך ביקורת ושיפוט, כמו אם אדם פזיז יסע באופן מסוכן ויפגע במישהו.
קארמה הופכת את שאלת הרוע ליותר מורכבת, כי אנחנו לא בוחרים באופן מודע את הקארמה שלנו, אנחנו לרוב אפילו לא מודעים לה.
אפשר לשאול – אם הקארמה שלו היא להיות רוצח או אנס, זה לא הופך אותו לאדם רע?
בואו נראה מה יקרה אם נתייחס אליו כאדם רע מיסודו, נלך על הפתרון הקיצוני ונשים אותו בצינוק, או נהרוג אותו.
הוא לא יעבור תהליך עם נושא האלימות שלו ולא ישלים את הלמידה שלו בעקבות זה, כי הוא לא הפך מודע עד הסוף לאיכות שהוא חווה ומגלם בחייו בשלב הזה. בחיים הבאים שלו הוא יהיה שוב אדם אלים, וכך זה ימשיך עד שתושלם ההתפתחות. במילים אחירות – כולם מפסידים.
אם נתייחס אליו לעומת זאת כאדם טוב שמבצע מעשים רעים מסיבות שעדיין לא ידועות, אז כנראה שנשמור אותו במרחק בטוח מהחברה, אבל אז, ככל הניתן, נעשה איתו תהליך – שיגע בחסכי ילדות, שיגע בצורה שהוא ניגש לנתינת וקבלת אהבה, ושיגע גם בטראומות שלו.
כל כל משקעי העבר האלה קרו לו בצורה כזאת שעזרה לו להיות אדם אלים כדי שיעבור תהליך התפתחותי קארמתי, ואנחנו באנו ועזרנו לו לפתח מודעות ולהשלים את התהליך. אם התהליך באמת הושלם, אז הוא ימשיך את חייו כאדם לא אלים, גם לא בחיים הבאים. במילים אחירות – כולם מרוויחים.
לסיכום, אפשר להסיק שאין אנשים רעים, רק אנשים חסרי-מודעות.
