גם בי יש אלימות \ אורן כנען - אחדות
תמונה ע״י Thomas Rüdesheim

גם בי יש צדדים אלימים

פחות ברורים לעין מאלימות פיזית

אבל לא פחות כואבים

כמו התעלמות, עוקצנות, ומניפולציות אחירות

הן עזרו לי להסתדר בחיים

כשלא הכרתי אפשרויות יותר מוצלחות

לא הייתי גם מודע שאני עושה את הדברים האלה

את חלקן אינטראקציות מסויימות הראו לי והסכמתי לראות, וחלקן עוד פה

ועם כל האלימות שבי

עדיין מגיע לי לקבל ולתת אהבה

כי האלימות זה לא מי שאני

אלה החלקים שבי שצועקים לעזרה

הדרך היחידה שאני מכיר לרפא את האלימות שבי

היא לאפשר לעצמי לראות אותה, ולקבל אותה כמו שהיא

ואז מתאפשר לראות שזאת לא הדרך היחידה האפשרית

ואז זה רק עניין של זמן עד שהדפוס האלים מתחלף

תהליך הריפוי דורש תחושת ביטחון

החלקים האלימים מראים את עצמם רק בסביבה תומכת

אפילו כשאני לבד אני לרוב לא סביבה תומכת מספיק

ודוקא נוכחות של מישהו אחר שמקבל אותי במלאות מאפשרת חשיפה

ואני רק חושב על מי שנתפס עושה משהו אלים

מי שברור לכולם שהוא פגע

והוא יודע שכולם יודעים ובזים לו על זה

מה הסיכוי שלו ליצור לעצמו תנאים שמאפשרים ריפוי?

כל מה שדרוש זה ריפוי קטן

של מישהו כמוני וכמוך שרק התעלם או עקץ

ועוד ריפוי קטן, ועוד ריפוי קטן

ונראה איך גם האלימות היותר קיצונית תיעלם

קראת עד הסוף… קול!

אם נהנת, אשמח לקבל ממך תגובה כאן למטה 👇🏻

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתפי עם חברה שתהנה לקרוא את זה:

פוסטים שעשויים לעניין אותך

הייתי ילד מרצה, ואני עדיין מרצה | אחדות - אורן כנען

הייתי ילד מרצה, ואני עדיין מרצה

טקסט אישי ופגיע על המאבק עם ריצוי כפייתי וחיפוש אחר אהבה עצמית. הכותב מתאר את אי הנוחות שלו מלראות את עצמו בווידאו, כשהוא מזהה את החיוך המעושה והניסיון הנואש להתחבב. הוא חושף את השורשים הילדיים של ההתנהגות הזו – ילד עם לב פתוח שפתאום נדרש להתנהג כמבוגר בלי שהיה מוכן לכך, וממשיך לחפש את האהבה והקבלה שלא קיבל.

הטקסט מסתיים בשאיפה לתת לעצמו את האהבה שחסרה לו, להיות עצמו באמת, ולהעביר תחושת ערך ואהבה לבתו נעמי.

לפוסט המלא »