גדלתי עם חתולה, שחורה עם ציפור לבנה על החזה.
לא יודע למה או איך זה עובד, אבל גם בלי שהיא תגיד לי משהו, בלי שהיא תבנה איתי משהו, בלי שהיא תיסע איתי למקומות רחוקים וחוויות גדולות – האהבה שלי אליה, ושלה אליי, היתה, ועדיין, חזקה כל כך שעד היום כל פעם שאני חושב עליה יש לי דמעות בעיניים.
אמא שלי שלחה לי עכשיו את התמונה הזאת מבית הילדות שלי.
אני יושב עם ׳פלאפל האני׳ ביד ומיץ כימי בטעם ענבים שאבא שלי הביא בדרך הביתה מהעבודה. שתוקה החתולה המופלאה יושבת יחד עם בקבוק המיץ על המגש, ואני צופה בטלויזיה.
אני מלא געגועים לשתוקה, לאהבה הטהורה שלה, לאיך שהרגשתי איתה.
גם לפלאפל אני מתגעגע חח.
