כשאני כועס (אבל לא מוצף רגשית), אז אני מרשה לכעס להתבטא ישירות. אני כנראה אשים אליו לב (חום בסרעפת ולפעמים בגרון, רעד קל בגוף, האוזניים כאילו נמשכות אחורה) ואגיד משהו כמו "אני מרגיש כעס", ואדבר בצורה כועסת שכנראה תהיה תכלסית ויורגש שיש בה כעס. מי שמולי יבין שאני לא בנוח ושאני מתבטא מתוך חוסר שביעות רצון.
אני ממשיך להיות אכפתי בזמן הזה, אני לא "נכנס" במי שמולי בלי הבחנה, אבל אני כן מרשה לכעס להוביל.
זה עוזר לי לשמור על עצמי, להישאר מחובר למה שחשוב לי, לא לחרטט את עצמי ואת מי שמולי.
לעומת זאת, אם אני מרגיש שאני מופעל, כלומר מוצף רגשית, אז אני אומר משהו כמו "אני צריך זמן להירגע, נמשיך לדבר אח"כ" – ואני נותן לעצמי להתעסק בדברים שנעימים לי.
אם אני לא מסוגל להתעסק בכלום מרוב שאני פקעת עצבים – אני בד"כ צועק את זה, לתוך כרית או במקום שלא מפריע לאף אחד.
כשאני מרגיש שחזרתי לעצמי – אני מבקש מהאדם השני לדבר ואז יש לי אפשרות לעשות את זה מתוך מקום נינוח. גם אם יש שם כעס – הוא לא מנהל אותי.
בעבר הייתי מפחד לדבר גם כשאני לא בהצפה ריגשית, כי הייתי מוצא את עצמי יוצר שיחות לא נעימות ולפעמים ריבים ואז למדתי להדחיק את הכעס לגמרי. היום, כמו שאתם בטח כבר יודעים, יש לי את דרך התקשורת שעוזרת לי להתבטא בלי ליצור קונפליקט, אז אני מרשה לעצמי לכעוס ולהנות מהמתנות של הכעס.
