נסעתי לשיעור והיו פקקים והייתי באיחור, ואז פתאום היו לי כמה רמזורים ירוקים אחד אחרי השני, כאלה שבד״כ הם אדומים, ואמרתי בלב ״תודה״ – ופתאום קלטתי שעולה בי קול:

״איזה מטופש זה להגיד תודה על משהו קטן כמו רמזור ירוק״.

ואז עוד קול שאמר שאם אגיד ״תודה״ אז זה יגמר. שמתי לב שזה הדהוד של אמונה, שאחרי שאומרים ״תודה״ אז מפסיקים לקבל את מה שהודנו עליו.

אמרתי לעצמי שזה סבבה לגמרי להודות על כל דבר שנעים לי, והזכרתי לעצמי שזה בכלל עובד הפוך לגמרי – ככל שאומרים יותר תודה ככה מקבלים יותר מזה. הרגשתי הקלה (הכל קרה בשניות, תוך כדי נהיגה) והמשכתי להגיד תודה על עוד רמזורים ירוקים, ושמתי לב לתחושת עונג חדשה שהתלוותה להודיה הזאת.

… ואז הגעתי אל פרנסיס ונכנסתי לאמבטיה קפואה בטמפ׳ 1- מעלות, אבל זה כבר לפוסט אחר.