עליתי על מנגנון הגנה מתוחכם שיש לי.
אני יוצר משהו שיש בו ביטוי אישי, וברגע שאני מציג אותו – מבלי לשים לב אני מתנתק ממנו רגשית, יוצר זרות, דיסאסוסיאציה.
(אני תוהה אם לעוד מישהו כאן קרה שרגע אחרי ששיתפתם משהו נהייתם אדישים או ביקורתיים כלפיו…)
למה פיתחתי את המנגנון הזה? כי הגשת היצירה היא כמו להגיש את הלב שלי, ואצלי יש טראומה שורשית סביב צורך שלא נענה – שיראו את הלב שלי.
אז מה שקורה זה שאני מגיש ואז מתנתק, וככה אני לא צריך לחוות את הכאב שיגיע כשאף אחד לא יפגוש את הלב שלי דרך היצירה שלי.
עכשיו, כשזיהיתי את המנגנון והבנתי איך הוא עובד – ההבנה הזאת היא חומר משובח עבורי לתהליך עיבוד טראומה.
זה מתקשר גם לשיחות הבהירות שהצגתי בפוסט הקודם, כי המודעות למנגנונים שפיתחתי אחרי עשור של למידה ותרגול עוזרת לי לזהות אותם גם אצל אחרים. קרה כבר מספר פעמים שכדי לפתוח דרך חסומה זיהינו מנגנוני הגנה לא מודעים שחיבלו יותר מאשר עזרו, ועל ידי התבוננות והבנה – הם הפכו לתובנות עמוקות ומעצימות.
