פרולוג
לפני תחילת הקורונה עזבתי את תל אביב אל בית ההורים ויצא שהתוכניות שהיו לי השתנו לגמרי ואני נמצא שם עד עכשיו.
בהתחלה היה לנו נחמד, אבל כשזה הפך להיות פחות זמני ממה שחשבנו אז התחילו להיווצר מתחים. עם כמה שאני אוהב ומעריך את ההורים שלי (מאוד) עדיין הפכתי חסר סבלנות כלפיהם ולא פעם הייתי מתפרץ עליהם. האווירה היתה חלק גדול מהזמן מתוחה, ההתפרצויות שלי היו פוגעות בהורי (בעיקר באימי), ואחרי כל התפרצות הייתי ממש מתבאס על עצמי שככה אני מתייחס להורים שלי שנותנים לי מקום לישון בו (ולאכול ולכבס ולעבוד…).
באותו הזמן שמתי לב שהאווירה בבית לא משהו גם כשאני לא שם, וראיתי איך ההורים שלי מעבירים את הזמן שלהם מול הטלויזיה. אבא שלי שיצא לפנסיה התחיל לשכוח יותר דברים, להיות יותר עייף ופחות חד. אמא שלי היתה רוב הזמן מתוסכלת, ואני צברתי כמות גדולה של כעס שיצאה על מי שהעיז לא לעמוד בסטנדרטים שלי.
חלק גדול מהזמן דאגתי, כעסתי, ובגדול סבלתי.
שמתי לב שלא יוצא לנו כמעט לדבר, ושכשאנחנו מדברים כבר אז או שזה שיחה מאופקת על הא ודא, או שזה הוצאת קיטור שתמיד נגמרה באי נעימות ונתנה לנו סיבה לרצות להמשיך לשמור על שתיקה.
פרק 1: ״הפתרון הסופי״
יום אחד אמרתי להורים שלי שאני רוצה זמן קבוע שיוקדש לדיבורים. הצעתי לעשות ביחד הפסקה כל יום אחרי א.צהריים של חצי-שעה, ובנוסף לעשות שיחה משפחתית שבועית בימי שישי. השיחות של אחרי א.צהריים מעולם לא קרו אבל השיחה השבועית כן.
בהתחלה אני כינסתי את השיחה, ההורים שלי היו כמעט חסרי עניין ולא ידעו מה הם אמורים לעשות. העלתי את הדברים שאני מרגיש ושאלתי אותם גם. השיחות היו טעונות ומלאות ברגשות כבדים ובתלונות וגם אני פתחתי לא מעט דברים, אבל הצלחנו להשאיר אותן מכבדות. כל מיני דברים שלמדתי בחיים שלי מחוץ לבית נכנסו לשיחות והכניסו זווית חדשה ומרעננת שהתקבלה בעניין.
עם הזמן השיחות שינו פאזה והפכו יותר רגועות ונעימות. בשלב הזה שיתפתי אודות מה שעובר עליי בחיים – המטרות והאתגרים, מה שמשמח אותי והתהליכים שעברתי ועדיין לא יצא לי לשתף איתם. הם היו מסוקרנים ושאלו הרבה שאלות.
כשנגמרו לי הנושאים, התחלתי לשאול אותם עליהם. הפכתי להיות מעין מנחה של המפגשים וההורים שלי התחילו להזכיר לי בעצמם לגבי השיחות (״אז עושים היום שיחה משפחתית?״). הם פתחו בהתחלה את מה שמכביד עליהם בחיים – נושאים שאת חלקם הם סוחבים במשך עשרות שנים. הרבה מזה היה מופנה כטענות אחד כלפי השניה, ובעזרת השיטה ״שיחת מתנות״ של עמיחי זלינקובסקי שלמדתי בקורס ״כנות ולהקשיב ללב״ – הדרכתי אותם לשאול שאלות ולהתעניין באדם השני ולמצוא את המתנה שיש בדבריו.
ההורים שלי הקשיבו להצעתי וכל אחד מהם התחיל ללכת למפגשים של התמקדות, נשימה, וחיבור פנימה, במטרה להתקרב לקול הפנימי האותנטי שלהם (גם אני הולך כבר תקופה ארוכה).
בשלב זה לא רק שרוב המתחים התפוגגו – גם הדאגה שלי נרגעה מאוד. מי היה מאמין שהם ילכו לקבל עזרה… ועוד אבא שלי!!! איזה מצב סוריאליסטי.
אפילוג
אנחנו ממשיכים להיפגש כל סוף שבוע לדבר (הערב למשל) ובכל פעם משהו חדש ומעניין נפתח. אנחנו מתחילים בלדבר על מה שמעסיק אותנו בזמן הזה ובאופן טבעי השיחה מעמיקה ומביאה ריפוי – ריפוי משפחתי!
אני הבן של ההורים שלי ובאופן טבעי המודעות שלי מתבססת על המודעות של הבית שגדלתי בו, וכך גם חוסר המודעות ואפילו הפצעים שקיבלתי בדרך שלי דומים לפצעים שלהם. לכן כל תובנה ושיתוף כנה ותהליך של ריפוי שאחד מאיתנו מביא – הם ריפוי בשביל כולנו.
איזה אושר זה שיוצא לי לחלוק זמן איכות עם ההורים שלי, לפעמים נעים ולפעמים פחות – אבל תמיד אינטימי וחשוף ותמיד מרפא.
יום אחד אסתכל אחורה על חיי לפני שאעזוב את הגוף הזה ואחייך לעצמי חיוך מרוצה.
