ממש פחדתי מהאמבטיה הזאת והייתי מוטרד מזה כל השבוע. כבר חשבתי למצוא תירוץ לא להגיע לשיעור. בפעם שעברה עשינו אמבטיה של 2 מעלות והיה לי קשה, והפעם היה מתוכנן לעשות אמבטיה של בין 1- ל2- מעלות.

הבנתי שזה מביך אותי להגיד שאני מפחד ולא רוצה להיכנס למים, אז החלטתי שאני רוצה להתמודד עם האמירה הזאת – להגיד את זה ולהראות לעצמי שזה לגיטימי ושזה מבטא כבוד לעצמי. אמרתי לגוף שלי שאם הוא לא ירגיש בנוח להיכנס למים אז אני לא אכנס.

כשהגיע הרגע, אמרתי לפרנסיס שאני לא בטוח שאכנס, אפילו שאחרי הנשימות הרגשתי שהגוף שלי חם ויחסית חזק למרות שלא ישנתי הרבה הלילה. הרגשתי טוב עם זה שאמרתי, לא התביישתי, ופרנסיס הציע לי לנסות ומקסימום לצאת מיד החוצה. בדקתי עם עצמי וראיתי שזה מתאים לי.

נכנסתי לאמבטיה, והמחשבה ש"בכל רגע שאני רוצה אני מרשה לעצמי לצאת" הרגיעה אותי. מתוך הרגיעה תירגלתי התמסרות אל תוך הכאב, ולפני שהבנתי את זה – כבר הזמן נגמר והסתבר שנשארתי עד הסוף.

זה היה כואב, אבל אני שמח על החוויה הזאת כי היא קרתה מתוך כבוד לגוף ולרגשות שלי. לא הכרחתי את עצמי לרגע, וגם מצאתי את עצמי גאה באמירה שבעבר הייתי מתבייש להגיד.