משהו ששמתי לב אליו, זה שאני מחוּבְרַת (מותנה ע״י מוסכמות חברתיות) להיכנס לדרמה.
הופעל עלי לחץ להיות דרמתי.
דוגמה מהחיים: מאז שהייתי קטן ועד היום, כשאני בוכה אני מיד מקבל המון תשומת לב, הרבה יותר מאשר אם אני ברגשות אחרים. בד״כ היו שואלים אותי ״מה קרה״ בדאגה או רחמים, והרגשתי שמצפים לשמוע סיפור נורא. אם הייתי אומר ״שום דבר, סתם עצוב״ אז קרה שהיו חושבים שאני מתבייש לספר, וכדי לעזור לי היו שואלים דברים כמו ״מישהו פגע בך? מי עשה לך את זה?״ או שהיו מנסים להעביר לי את הרגש ה״רע״ בכך שהיו מצחיקים אותי ואומרים לי שאני גיבור.
הלחץ הזה לא איפשר לי להיות ברגש של העצבות. ברגע שחוויתי אותו ממש לא היה לי איכפת מהסיבה, אלא רק מזה שאני עכשיו עצוב. הלחץ להתמודד עם האחרים שלא מסוגלים לראות אותי פשוט בוכה בלי לעשות כלום – יצר אצלי קושי גדול, וכתוצאה מזה עד היום קשה לי לשחרר בכי כשיש מישהו בסביבה שאני לא בטוח שאני יכול לבטוח בו שיתמוך בי כמו שמתאים לי.
עוד דוגמה קטנה: בקבוצת ווטסאפ של חברים אנחנו משתפים כל מיני דברים מכל הסוגים. שיתופים על מישהו שנפגע בד״כ מקבלים מלא תגובות של תמיכה והזדהות. לעומת זאת, שיתופים על הצלחות ושמחות שיכלו להיחגג ביחד מקבלים הרבה פחות תשומת לב. למשל השיר החדש שלי שממש רציתי לחגוג אותו עם החבר׳ה.
אשמח לשמוע איפה זה פוגש אותך – האם היו לך חוויות דומות לשלי, או שונות?
