ביחד ולחוד

כשנעמי, ביתי, היתה בת שנה, כחודשיים לפני שהתחילה תקופת הקורונה, אמא שלה טסה איתה לבאלי והן נשארו שם 3 שנים. לא יכלתי לטוס לשם כי לא היה לי דרכון זר, וכך יצא שבמשך 3 שנים הקשר שלי עם נעמי היה דרך שיחות וידאו.

מתישהו ב-2022 החלטתי שאני קונה לשתיהן כרטיסי טיסה מבאלי לארץ. ההתרגשות היתה ענקית, נעמי ואני היינו שנינו בעננים לכמה זמן.

באחד הבקרים כשהתחלתי לתרגל צ׳יקונג כמו שנהגתי לעשות, נעמי רצתה ממני תשומת לב, היא נצמדה אליי וזה הפריע לי לתרגל – אז הזזתי אותה בעדינות וחזרתי לתרגול. נעמי מאוד נפגעה מזה, וזה הפיל את שנינו מהעננים שהיינו בהם. לא הבנתי מה קרה, הרי לא הייתי גס רוח, רק הרחקתי אותה בעדינות כדי לתרגל.

סיפרתי לאמא שלה על מה שקרה ושאלתי אותה למה נעמי נפגעה מזה לדעתה. היא אמרה לי שזה לא בגלל התנועה עצמה, אלא בגלל שנעמי היתה מחוברת אליי ואני התנתקתי ממנה. התעסקתי במשהו ונעמי לא היתה מוזמנת להיות בזה איתי. בזמן שהיא אמרה את זה – שחזרתי בתוכי את הפעולות והכוונה והתחושות והבנתי שזה נכון, שמה שעשיתי לא היה רק תנועה פיזית אלא גם אנרגטית – יצרתי כוונה של הפרדה ונעמי הרגישה והגיבה לזה.

הרהרתי אודות המחווה שעשיתי ואיך שנעמי הגיבה לה. הבנתי שלקחתי לה את תחושת השייכות, וראיתי איך זה מהדהד גם עם הצורך האישי שלי בתחושת שייכות, ושגם אני חווה קושי גדול כשאני מאבד אותה. השייכות נחווית כמו שורשים שדרכם אני מוזן באנרגיה, והאנרגיה הזאת זה מה שנותן לי חשק לחיות. מוקדם יותר באותה שנה קיבלתי החלטה שאני מקדיש את חיי לחקור מה זה שייכות, והנה בזמן קצר למדתי שיעור. השיעור הבא הגיע רק שנה אח״כ.

מופרדים ע״י סיפור

ב-2023 סיימתי את ״שנת היסוד״ ללימודי אנתרופוסופיה בהרדוף ועדיין גרתי שם בקיבוץ. כבר הודיעו לי שאצטרך לפנות את הדירה ונשארו לי בה ימים ספורים. באחד הלילות הבאים שוחחתי עם חבר, וכשסיימנו – עמדתי באמצע הכביש הריק מאוחר בלילה, היה שקט, והכביש היה ״שלי״… אבל ידעתי שעוד רגע הוא כבר לא יהיה. תהיתי לעצמי איך זה ירגיש לעמוד כאן באותו מקום ואותה השעה בעוד כמה ימים, אחרי שהחוזה ייגמר ולא אגור שם כבר. מיד היה לי ברור איך ארגיש – זר, תלוש, ״מה אני עושה שם בכלל באמצע הלילה על הכביש באמצע הרדוף?״.

איזה קטע זה, חשבתי לעצמי, שבגלל איזה סיפור אנושי אני מרגיש שהאדמה שתחת רגליי זרה לי, אני מרגיש שאין לי זכות אפילו לעמוד עליה. האדמה, שממנה נוצרתי, ממנה אני מוזן ואליה אחזור – אני מרגיש שאין לי רשות להיות איתה בקשר, בגלל סיפור אנושי מומצא.

כוונון פנימי / ההורה המרכזי

בסוף 2024 פגשתי את נעמי ואימה בדובאי וטסנו ביחד לבאלי. יכלתי לטוס לשם כי כבר היה לי דרכון זר.

אחרי כחודש שנעמי היתה איתנו לסירוגין, אימה החליטה לחזור לדובאי. כשסיפרנו לנעמי שאמא הולכת לטוס בעוד כמה ימים, היה מורגש שמשהו קרה. בשיחת הטלפון הבאה אמא שלה אמרה לי שהיא מרגישה שנעמי העבירה את הכיוונון (attunement) שלה ממנה אליי – וזה בדיוק מה שגם אני הרגשתי – שפתאום מבחינתה אני הפכתי להיות ההורה ׳המרכזי׳. עד אותה נקודה נעמי ידעה שהיא עם אמא שלה – לא ידיעה שכלית, אלא כוונה פנימית ולא מודעת, ופתאום לראשונה נעמי התכווננה אליי, ושנינו הרגשנו את זה מיד.

בעקבות האירועים האלה, הבנתי באופן חווייתי שהיחסים שלי עם דברים זה משהו חי – זאת רשת אנרגטית אמיתית שאפשר לחוש בה. כשאני מכליל משהו או מישהו – אני משלב אותו ברשת שלי, וכשאני מנתק אז האנרגיה מפסיקה לזרום בינינו. מאז, אני מקדיש יותר תשומת לב ליחסים שלי עם אנשים ונושאים שהם חלק מהעולם שלי, כי אני יודע שהם קובעים ברמה הכי בסיסית איך אני מרגיש ומתנהל. אפילו יצרתי לי שומר מסך לטלפון שמזכיר לי שהיחסים הם השורשים שלי (ושהתודעה היא הכיוון שלי).

ידע שקט

ב-2025 התחלתי לסמוך יותר על המידע שאני קולט לגבי אנשים, למשל אם מישהו מחובר אליי או מנותק ממני – אני יכול להרגיש את זה, גם אם השינוי נוצר בצד שלו ומעולם לא דיברנו על זה. כשמישהו מדבר אני ״שומע״ את האנרגיה שמלווה את המילים וזה מגלה לי מידע עליו. בשלב הזה התחילו לקרות לי באופן ספונטני שיחות שבהן קלטתי מידע אינטואיטיבי שכזה והבאתי אותו למודעות של האדם ששוחחתי איתו, ויכלתי לראות איך האנשים שדיברתי איתם היו ׳צמאים׳ למידע הזה, ששייך להם אבל היה נסתר מהם.

היום זה שירות שאני מציע וקורא לו ״שיחות בהירות״. אני מקבל מהשיחות האלה הרבה סיפוק. אני חושב שהסיבה לסיפוק היא שה״בהירות״ הזאת היא בעצם שייכות – אני עוזר לאנשים לשפר את היחסים עם אספקטים שונים של החיים דרך העמקת ההיכרות איתם, ובכך השייכות גדלה והאנרגיה זורמת. זה גם בדיוק מה שאני מבקש עבור עצמי.