יום כיפור שוב הגיע, ושוב אין לי משהו יותר טוב לעשות מאשר לכתוב על הנושא שמעסיק אנשים ביום כיפור.
התודעה שלנו משתנה כל הזמן. במקרים מסויימים אנחנו מזוהים עם נקודת מבט אגואית (אגו) – מפוחדת, מצומצמת, לוקחת דברים אישית, נפגעת ודואגת. במקרים אחרים אנחנו מתחברים לנקודת מבט יותר רחבה, ואז אנחנו מרגישים נחת, בגרות, תקווה, ושום דבר לא נראה דרמתי. הרחבת התודעה מקרבת אותנו אל האמת.
מהי סליחה?
סליחה מבחינתי היא המעבר מתוך נקודת המבט המצומצמת הנ״ל אל נקודת מבט רחבה שמחוברת לרובד הנשמתי ודרך שם אל כולם ולהכל. כאשר המעבר מתרחש – דברים מאבדים את ה״עוקץ״ הדרמתי שלהם.
נולדת הבנה לגבי המניעים היותר עמוקים של מי שסביבנו, שהם בד״כ דומים מאוד לשלנו (להרגיש שייכים, להרגיש מוערכים…) ושאנשים לא עושים לנו שום דבר – הם עושים את זה בשביל עצמם, מתוך המקום שבו הם נמצאים.
כשההבנה הזאת נוצרת, תשומת הלב שלנו מתסובבת וחוזרת אל עצמנו פנימה, ואז נולדת הבנה נוספת – שגם אנחנו בעצמנו אותו באותו האופן עושים את כל מה שאנחנו עושים בשביל עצמנו, ותמיד עושים את הכי טוב שלנו מתוך המקום שאנחנו נמצאים בו.
כל מקרה נראה שונה ויש לנו צורך בהתחלה להסתכל ולבחון כל מקרה ומקרה לגופו ולסקור את התגלגלות האירועים, כדי לגלות בסופו של דבר שגם הפעם האדם עשה את המקסימום מתוך המקום שלו באותו הזמן.
אז כשסליחה מתרחשת, מה שבפועל קורה זאת התפכחות שמלווה בהשלמה ואז מנוחה. כשזה קורה, אנחנו מבינים שלא היה בכלל על מה לסלוח. לעולם.
מה עומד מאחורי בקשת סליחה?
בעיניי, לבקש סליחה זה לדבר אל נקודת המבט המצומצמת ולהגיד לה שהמציאות היא לא כמו שזה נראה לה.
זה יכול להישמע למשל ככה: “יכול להיות שזה נראה כאילו עשיתי את הדבר שלא היה לך נעים מתוך חוסר אכפתיות, אבל זה לא נכון, זה היה בטעות”.
במקרים אחרים זה יכול להישמע ככה: “עשיתי את זה בכוונה אבל לא מתוך שיקול דעת (אלא מתוך אותה נקודת מבט מצומצמת אגואית) ואז הבנתי שזאת היתה טעות, והייתי רוצה שתדע שאני לא רוצה לפגוע בך”.
והאדם שסולח בעצם אומר ״אני רואה שעשית פשוט את מה שיכולת בהתחשב במקום שהיית בו״.
אם המהלך הזה לא התבצע, כלומר המהלך של שינוי נקודת המבט וההבנה שהמציאות לא יכלה להיות אחרת, אז לא קרתה סליחה. סליחה זה כשמבינים, או יותר מדויק להגיד ״כשיודעים״, שדברים לא יכלו להיות אחרת.
חלקיכם תחשבו בשלב הזה את המחשבה ״זה מסיר את האחריות מכתפיים של פושעים, ואז הם יוכלים להמשיך לפשוע ולהגיד שזה הכי טוב שלהם״. המחשבה הזאת נובעת מנקודת מבט מצומצמת שמניחה שיש אפשרות שאדם יעשה משהו רע מתוך מקום של מודעות וחיבור לנשמה, כלומר לשלם – וזאת הנחה שגויה.
אדם יכול לעשות במודע משהו שרע לאדם אחר, אבל אף אדם לא יכול לעשות במודע משהו שרע לעצמו. העניין הוא שמתוך נקודת מבט רחבה נשמתית יש לנו ידיעה שכולנו אחד ושכאשר אני עושה רע אז אני תמיד עושה רע לעצמי. לכן עשיית רע יכולה להתקיים רק מתוך נקודת מבט מצומצמת אגואית.
אם ההסבר שלי לגבי הסרת האחריות מכתפיים של פושעים לא סיפק אותכם כמו שהוא לא סיפק את גרשונה (שם בדוי), שהחליטה לשלוח לי הודעה פרטית כדי שאניח את דעתה – אז תקראו את ההתכתבות שהיתה לנו.
תמצאו שם הסבר מעמיק שכולל שיתוף מתוך המסע האישי שלי, כאשר אירע בחיים שלי אירוע שזעזע אותי והייתי צריך למצוא דרך לסלוח ולהגיע להשלמה – או להשתגע.
״ועל זה סלחת?״
גרשונה
היי
“סליחה” על ההתפרצות אבל.. בקשר לפוסט הסליחה:חלקיכם תחשבו בשלב הזה את המחשבה ״זה מסיר את האחריות מכתפיים של פושעים, ואז הם יוכלים להמשיך לפשוע ולהגיד שזה הכי טוב שלהם״. המחשבה הזאת נובעת מנקודת מבט מצומצמת שמניחה שיש אפשרות שאדם יעשה משהו רע מתוך מקום של מודעות וחיבור לנשמה, כלומר לשלם - וזאת הנחה שגויה...
בתור נציגת ״חלקיכם״, מה הכוונה?
זה קצת מרגיש כמו להסיר אחריות מאנשים שעושים משהו ממש רע וחמור כי הם לא היו מחוברים מודעים וכו’ וכו’…
אין לדעתך סליחות שלא מגיע שניתן אותן?
אורן
היי גרשונה, אלה שתי שאלות שונות אז אתייחס אליהן בנפרד.
לגבי שאלת האחריות:
לצורך ההסבר אתן דוגמא שקל להתחבר אליה ומקווה שתביני איך זה נכון גם לגבי מקרים אחרים.נגיד שאת אמא ואת נמצאת עם הבן שלך כל היום בבית. הוא האדם היקר לך בעולם, אבל הוא ילד קטן מלא אנרגיה, רוצה מלא תשומת לב ועושה בלאגן בסלון ובבית ומלא רעש וכל מה שאת רוצה זה רק רגע אחד שקט, רק דקה.
את יודעת שהוא ילד קטן אז את שומרת על קור רוח.
אחרי שסיימת לבשל, לרחוץ כלים, ולסדר אחרי הילד - סופסוף את מתיישבת לנוח. לא עוברות 3 שניות ואת שומעת ״בום טראח!״ - את קופצת ורצה למטבח ורואה את הריצפה מלאה בשברי זכוכית, חלב (צמחי כמובן), קורנפלקס, והילד עומד באצמע יחף.
הוא מסתכל עלייך בעיניים גדולות לראות מה תעשי - ואת צועקת עליו ומוציאה את התסכול שצברת כל היום הזה.
הוא בוכה בכי תמרורים. הוא לא רוצה שתתקרבי אליו, אבל את חייבת לקחת אותו כי הוא הולך לדרוך על זכוכיות... בקיצור, בלאגן.
כשהילד יושב בחדר, פגוע, וסיימת לנקות את הריצפה ונרגעת תוך כדי, את ״חוזרת לעצמך״ (התודעה מתרחבת) ואת קולטת שהילד בסה״כ רצה לקחת אוכל ונפל לו. הוא גם לא הצליח לקחת אוכל, נשאר רעב, ועוד אמא שלו באה וצרחה עליו, והוא בסה״כ ילד קטן.
את מבינה שפגעת ביקר לך מכל, מקווה שהנזק לא גדול, ומרגישה מאוד אשמה. כלומר, לילד כבר סלחת כי ״ראית את האמת״, אבל עכשיו את כועסת על עצמך.
בפגישה עם הפסיכולוג, הוא מחזיר אותך לסיטואציה. את מסבירה לו ״לא היתה לי עזרה, הייתי איתו כל היום, לא היה לי רגע נחת...״, והפסיכולוג מראה לך שאת עשית את הכי טוב שידעת לעשות.
מתוך הראיה שעשית את הכי טוב שלך את כבר לא מרגישה אשמה (סלחת), אבל בהזדמנות הזאת את מבינה שזה לא עובד להיות עם הילד יום שלם לבד ומבטיחה לעצמך שלהבא תארני לך עזרה כדי שלא תסבלו שניכם.
המקרים שבהם אנחנו לא סולחים, הם אותם המקרים שעדיין לא ראינו איך האדם שעשה מעשה ״רע״ עשה בעצם את הכי טוב שלו מתוך המקום שהוא נמצא בו.
זה נכון גם במקרים של אלימות קשה וכו׳, אבל המקרים האלה יותר מציפים ריגשית והם גם לעיתים קרובות יותר מורכבים, אז הדרך לסליחה, או להבנת האמת הרחבה, יכולה להיות יותר ארוכה.
עדיין, האמת בסוף היא תמיד אותה אמת.
לגבי השאלה השניה על סליחות שלא מגיע שניתן אותן:
אנחנו לא ״נותנים סליחה״. יש איזה אשלייה שאת בוחרת מתי לסלוח ומתי לא, אבל זה לא באמת עובד ככה. נסי להחליט לסלוח למישהו שאת פגועה ממנו מאוד ותראה שאת פשוט לא מצליחה.
הסליחה מתרחשת כשאנחנו יודעים את האמת – שהאדם עשה את הכי טוב שלו מתוך המקום שהוא היה בו. ברגע שאנחנו יודעים את זה, אנחנו משחררים את עצמינו (!) לחופשי. אם האדם האחר ממתין שנסלח לו, כי אכפת לו מאיתנו, אז הסליחה שלנו תשחרר גם אותו לחופשי, אבל תמיד הסליחה היא קודם כל בשבילנו.
גרשונה
מבינה את הלך הרוח.. פשוט לא מצליחה להבין איך אפשר להתייחס ככה לפגיעות קשות.
יש דברים שאין עליהם סליחה.
ולומר ״הבן אדם עשה את הכי טוב שלו״ באותו רגע זה מקומם כזה.
לא יודעת, לא מצליחה להבין.
וניסיתי, כי רציתי הרי.
אורן
נכון, באותו הרגע כשמוצפים רגשית – אין אפשרות כזאת.
זה דורש להיות במקום מסוים בחיים. אם לא הייתי באופן פעיל מתחבר למקום הזה, דרך תזונה בריאה, התמקדות בחיובי, ומדיטציה (כנראה הכי חשוב) – אז לא היה לי סיכוי לעשות את זה.
גרשונה
גם אחרי שנים לא תמיד מצליח…
אורן
נכון, השאלה מה עושים, ויש הרבה אנשים שפשוט לא יודעים.
הייתי שם גם, הרבה שנים.
גרשונה
הדוגמא עם הילד מהממת. באמת. פשוט זה לא באמת בר השוואה לדברים חמורים.
הצלחת לעשות את זה ולחשוב ככה בגישה הזו כלפי פגיעות חמורות שנעשו כלפיך?
אורן
כן. היתה לי פגיעה כזאת, וידעתי שאם לא אצליח לסלוח אז אני אמות או אשתגע.
ככה גיליתי איך לסלוח.
גרשונה
איך הצלחת להגיע לזה?
אני יכולה לספר לעצמי עד מחר שכל אחד עושה את הכי טוב שלו וכו’… מכאן ועד להצליח להאמין שזה תקף גם במקרים חמורים.
אורן
כשהבת שלי היתה בת שנה, אמא שלה טסה איתה לחו״ל – לארץ מוסלמית שאני לא יכול להיכנס אליה. היא היתה אמורה לחזור אחרי תקופה קצרה, אבל נפרדנו והיא החליטה להישאר שם. לא פגשתי את הבת שלי במשך שנתיים וחצי.
גרשונה
וואו… זה נורא. מצטערת לקרוא.
אורן
תודה
גרשונה
ועל זה סלחת?
(מתחילה להאמין בשיטה..)
אורן
עשיתי הרבה טיפולים, וזה עזר קצת, אבל הרגע שבו הדברים השתנו היה כשהגעתי למצב שאני צריך לבחור – או שאני נלחם באמא שלה וממרר לכולנו (ובעיקר לבת שלי) את החיים, או שאני מוצא דרך להשלים עם המצב ומאפשר לבת שלי לגדול עם הורים שיש ביניהם שלום.
כשעמדתי מול ההחלטה הזאת, שאלתי את עצמי ״למה היא עשתה את זה?״, שמתי את עצמי בנעלים שלה וייצגתי אותה בדרך שהאמנתי שהיא היתה מייצגת את עצמה.
אחרי שעשיתי את זה סלחתי לה, אבל עדיין לא סלחתי לעצמי. אני איפשרתי לה לטוס, אני איפשרתי לה להוציא לבת שלי דרכון זר.
ובאמת שגם הדבר הבא שעשיתי דרש לרצות בלב שלם לראות את האמת.
אני מאמין שכל מה שקורה לנו בחיים הוא הרצון העמוק והאמיתי שלנו. כלומר שבעומק שלי – אני רציתי שזה יקרה (נשמע משוגע, הא?). אז שאלתי את עצמי ״מה טוב בזה שזה קרה?״ – והתשובה הגיעה.
אחרי מערכת יחסים אלימה ולא בריאה הייתי שבור, לא היה לי הרבה כסף והיו לי המון דאגות. רק היה חסר לי להמשיך להיות עם האקסית שלי באותו החדר וזה היה נגמר ברע. הבנתי גם שלדאוג לבת שלי זה לא משהו שהייתי מסוגל לעשות באותו הזמן.
ראיתי איך ברמה הקוסמית, המטא-פיזית, גרמנו לזה שאני אוכל לעבור תהליך של ריפוי, והאמא שנסעה לארץ זולה יחסית ומלאה במטפלים, לקחה לבת שלנו מטפלת והלכה בעצמה לקבל טיפולים ולרפא את עצמה. זאת היתה האפשרות היחידה שהצלחתי לראות שמאפשרת לנו להימצא במרחק בטוח אחד מהשניה ולקבל את המנוחה והטיפול שהיינו צריכים, וזה מה שקרה בפועל בלי שבחרתי בזה באופן מודע.
והמחיר – שהבת שלי לא איתי. זה כואב, מאוד, אבל מתוך המקום הזה שהיינו בו – באמת שאני לא יודע איך זה יכל להתגלגל אחרת בצורה שתאפשר לנו להשתקם.
אז תסלחו לכולם ותסלחו לעצמיכם, כי גם ככה אין על מה לסלוח, כולנו עושים את מה שאנחנו יכולים מתוך המקום שאנחנו נמצאים בו.
2 תגובות
תודה רבה יקר, הייתה לנו החברים בדיוק שיחה על זה בכיפור. תודה על ניסוח מדויק לעניין מורכב ופשוט ומורכב שוב ושוב
איזה כיף לקרוא אותך אורן, תודה