שיתוף \ אורן כנען - אחדות

אני נמצא שוב בצומת דרכים. מצד אחד אני נותן כרגע ערך בעבודה וברור שזה נחוץ, ומצד שני אני מרגיש שאיבדתי את עצמי בתוך זה ואני כבר לא עובד מתוך תשוקה וחיבור ללב. אני מאוד אוהב את עמותת ונטעת ואת הערכים והעשייה שלנו. גם את החבר׳ה שעובדים איתי אני מאוד אוהב. אבל עדיין משום מה אני מרגיש כבוי.

כשהצטרפתי לונטעת הגעתי עם אש, עם איזה איזון בריא בין מה שנובע מתוכי לבין הצרכים של העמותה – תודות לתהליך עומק מדהים שעברתי בחודשים שקדמו להצטרפות שלי. באיזשהו שלב של עומס בעבודה בשילוב עם משהו שקרה בחיים האישיים שלי, העברתי את תשומת הלב שלי מבפנים החוצה. מאז לא ממש הצלחתי לחזור לעצמי והמשכתי לעבוד תוך ניתוק מסויים מתחושת המשמעות.

השבוע החלטתי לקחת חופש בשבוע הבא כדי להחזיר לעצמי את השלמות. לשאול את כל ה״למה?״ שצריך להישאל, ולתת מלא תשומת לב למה שקורה בתוכי. את השבוע הזה אני אסיים עם סופ״ש ניקוי דיטוקס מהמסך ומהחברה.

שלשום קיבלתי מסר מחזק מדיאנה הוד שפותחת בקלפי טארוט. היא הציעה לתת לי מסר אישי בעזרת הקלפים, ויצא לי הקלף שבתמונה – שני מטבעות. המסר של הקלף הזה הוא שזה זמן בשבילי להחליט מה אני רוצה שיהיה בחיים שלי תוך הסתמכות על האמת הפנימית שלי. המסר מתחיל במשפט ״אתה נמצא במקום של התלבטות מדומה כשבעצם אין באמת התלבטות! עמוק בפנים, אתה יודע מה הצעד הנכון, עליך פשוט להחליט״. הרגשתי שזה מחזק אותי לסמוך על עצמי.

לפני שבאתי לכתוב את הפוסט וחשבתי על הניתוק ביני לבין ה״למה?״ שלי, חשבתי על כמה זה חשוב לענות לילדים בסבלנות וברצינות על כל ה״למה?״ שהם שואלים. כמה זה יכול לעזור לחבר אותם לתחושת השייכות לעולם, ואם המבוגר משתמש בהזדמנות הזאת כדי להטיל ספק בתשובות שיש לו בראש ולבדוק עם האמת הפנימית שלו אז גם הוא יכול לצאת מחובר יותר ולעורר את הקרקע והאש הפנימיים שלו.


אתמול העברתי שעתיים בשקט עם עצמי בטבע, מה שמצד אחד יצר קצת שקט בתוכי, ומצד שני הדגיש את אי-הנוחות שהיתה בי. יותר מאוחר סיפרתי להורים שלי על שלקחתי חופש השבוע ועל התהליך שאני מתכוון לעבור בזמן הזה. השיחה עזרה לי לסדר את המחשבות שלי סביב זה ולהתחבר לאש של הרצון להיות מחובר לעצמי ולחיות ״עד הסוף״. גם העובדה ששיתפתי אותם היתה משמעותית בשבילי – זה גרם לי להרגיש שהם שם איתי ותומכים בי, והיה נראה לי שזה עניין אותם גם בשביל עצמם.

שמתי לב שכל זמן שאני לא חי ״עד הסוף״ אני חי ״ליד החיים״. אני לא באמת שם. אני מסיח את הדעת מהכאב שנמצא בתוכי בעזרת התמכרויות, כמו פייסבוק ואוכל וכו׳. הזמן עובר מהר ובחוסר משמעות. אני משיג תוצאות טכניות בעבודה ובדברים שאני עושה, אבל אני לא נהנה מהדרך.

אז הגעתי למסקנה שדרך טובה להחזיר את עצמי לעצמי תהיה לעשות דברים שאין להם מטרה – שכל מה שאני יכול לעשות בהם זה להנות מהדרך. לצייר, לנגן, לכתוב… לא בשביל לעשות רושם ולקבל הערכה, בטח שלא בשביל להרוויח כסף – פשוט כי זה מה שבחרתי לעשות. ככה, על ידי הקשבה לתחושת הנועם והעונג שלי בעשייה עצמה אחזור לעשות מתוך אהבה ולא מתוך ריצוי או ציפייה לגמול מסויים.

היום עשיתי סשן התמקדות סביב הנושא הזה והוא עזר לי מאוד. מתוך הדיבור שלי גיליתי שהמרחק הזה שקיים ביני לבין עצמי הוא שם בגלל כאב שלא קיבל ביטוי. הכאב נולד כשבמקרים מסויימים פעלתי מתוך פחד באופן תגובתי, ולא נתתי לעצמי רגע לקבל את המציאות כמו שהיא.

למשל עם נעמי, הבת שלי. מי שמכיר אותי אישית יודע שיש לי בת שנמצאת עכשיו עם אמא שלה בחו״ל, ושבגלל הנסיבות לא פגשתי אותה כבר יותר משנה ואני לא יודע מתי אפגוש. זה סיפור שאני יכול לכתוב עליו הרבה אבל כרגע לא אכנס לפרטים. העניין הוא שכל פעם שקרה משהו שהראה לי שאני שוב לא הולך לראות את נעמי בקרוב – קפץ בי איזשהו חלק (אבהי כזה) שאמר ״אל דאגה, אני אמצא לזה פתרון!״. לכאורה זה נשמע טוב, אבל זה לא, כי בפועל המציאות היא שאין עדיין פתרון, הזמן עובר ואני בלי נעמי, והכאב גדל, ואני לא עוצר שניה כדי לראות את המציאות הזאת ולקבל אותה כמו שהיא. מה שבאמת הייתי צריך זה את החלק האימהי שלי שילטף ויחבק אותי בזמן שאני פוגש את המציאות הכואבת ששונה לגמרי ממה שהייתי רוצה שהיא תהיה.

ההתמקדות נתנה לי מקום לבכות קצת, ואת ההבנה המשמעותית הזאת. אני מקווה שבפעם הבאה שאפגוש את המציאות שלא מתאימה למה שהייתי רוצה – אצליח להישיר אליה מבט ולגייס את האמא הפנימית שלי שתתן חיבוק ללב הכואב.

מחשבה נוספת שעלתה לי היא שכשאני מקבל החלטה יש צורך להקשיב גם לרצון וגם להגיון. ללכת אחרי הרצון בלי להקשיב לראש (ולאזהרות של הפחד) זה הצד השני של המטבע של ללכת אחרי הפחד בלי להקשיב לרצון – בשני המקרים זה לא מאוזן.

הליכה אחרי הרצון בלבד מולידה ראייה לטווח קצר, מה שאנשים רואים כ״ילדותיות״.

הליכה אחרי הפחד בלבד מולידה קיבעון ונוקשות, התנהגות צפוייה ומשעממת, ובסופו של דבר חיים חסרי-חיים.

נדמה לי שהאיזון הוא להקשיב לרצון (בא לי לאכול צהריים בנחת), ואז להקשיב לראש ולאזהרות של הפחד (אבל אז אני אאחר לפגישה ואאכזב), ואז אחרי ששמעתי את כל האפשרויות – לבדוק מה הלב בחר וללכת עם זה. הדבר המיוחד שקורה בסיטואציה הזאת הוא שאני יודע שאני מוותר על אפשרות אחת לטובת אפשרות אחרת (למשל, אני בוחר לאכול צהריים בנחת ולוותר על להגיע בזמן לפגישה אפילו אם אאכזב) ומתוך המודעות הזאת מתקבלת החלטה אמיתית שאני שלם איתה ועם ההשלכות שלה.

לפעמים זה מפחיד להקשיב לרצון, אז אפשר לשאול את עצמי שאלה שעוזרת לעקוף את הפחד – ״מה הייתי עושה אם הייתי יודע שהכל יהיה בסדר בכל מקרה?״.

משהו נוסף שלמדתי מתוך סשן ההתמקדות, זה שלחיות ״עד הסוף״ זו החלטה גדולה ולא קלה שאני עוד לא מוכן לעשות אותה.

אני משתתף בקורס ״וים הוף״ וכל יום מחדש זה אתגר – לעשות את כל תרגילי הנשימה והגמישות, ולהכין קרח בשביל המקלחת הקרה, ולנשום לפני המקלחת, ולא מאוחר מדי בלילה כי למי יש כח לעשות את זה כשמתים מעייפות…

מעבר לזה, שמתי לב שככל שאני יותר ״חי״ (=מרגיש, אסוף) – ככה יותר קל לי להיכנס למים הקרים. כשאני בורח מעצמי ומחזיק כאב שלא קיבל ביטוי – זה פאקינג קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לקור.

אז כשחשבתי שאני לא רוצה לעשות את הקורס ב״חצי כח״, ושאלתי את עצמי אם אני רוצה להפסיק אותו או לעשות אותו באופן טוטאלי – הבנתי שהאפשרות היחידה לעשות אותו באופן טוטאלי היא לחיות באופן טוטאלי – להכין את הקרח מראש, ללכת לישון מוקדם, להקדיש זמן לכל האימונים, זה אומר שאני צריך לתכנן את היום שלי כך ולשריין לזה זמן, וזה משפיע על כל שאר הדברים שאני עושה ורוצה לעשות.

אז או שאני חי ב״חצי כח״, או שאני חי ״עד הסוף״ – זאת ההחלטה האמיתית שיש לי לקבל פה.

אני יודע שאני רוצה לחיות עד הסוף ולא חצי כח, אבל בפועל אני מבין שאני לא מוכן עדיין לעשות את ההחלטה. אני רוצה שהיא תגיע מבפנים ולא רק מתוך ההגיון שלי – ואני עדיין לא שם.

השלב הבא בתהליך הוא לראות את ככככלללל ההשלכות של לחיות ב״חצי כח״, ואת ככככלללל ההשלכות של לחיות ״עד הסוף״.

אני מקווה שמפגש התמקדות ייתן לי את האפשרות לעשות את השלב הזה בתהליך.

קראת עד הסוף… קול! 
אם נהנת, אשמח לקבל ממך תגובה כאן למטה 👇🏻

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתפי עם חברה שתהנה לקרוא את זה:

פוסטים שעשויים לעניין אותך