ראיתי שוב את הסרט ״הנסיכה מונונוקי״ והפעם שמתי לב לדברים שעניינו וריגשו אותי. רמז: הנסיכה מונונוקי היא לא אחד מהם.

לגיבור של הסרט קוראים אשיטקה והוא גיבור מיוחד שאני לא זוכר שראיתי גיבור כמותו על המסך. על אף האלימות הרבה, הוא מתמיד בחיבור שלו לאנושיות שבאנשים – גם כשמכוונים אלימות כלפיו. זה הזכיר לי את "turn the other cheek" של ישוע. כן, זה יותר נוח להיות כל כך אמיץ כשיש לך יד ששאבה כח של שד שעושה את האלימות בשבילך ויש לה כח של עשרה אנשים, אבל זה עדיין לא גורע מהייחוד של הדמות. לדוגמא, הוא הציל את האישה ה״רעה״ ממוות כי הוא ראה את העיוורון שלה ואת הלב הטוב שנמצא מתחתיו. הוא גם סיכן את החיים שלו יותר מפעם אחת בשביל מונונוקי שהיתה חסרת אמון כלפי בני אדם ואיימה על חייו בעצמה – עד שבשלב מסויים היא לא יכלה אלא להכיר בנאמנות שלו, אבל זה סיפור מהסוג שרואים לפעמים ביצירות קולנועיות.

תכונה נוספת שמזהים כבר בתחילת הסרט היא שאשיטקה מקבל את המציאות כמו שהיא. השמאנית של השבט שואלת אותו אם הוא מוכן לשמוע על גורלו (המר), והוא עונה ״הייתי מוכן מהרגע שיריתי את חיצי (על האל של חזירי הבר שהיה בו את שד הנקמה)״. הוא עושה החלטות ומקבל את זה שיהיו להן השלכות, אולי פאטליות. רואים את זה בנינוחות שלו – הוא לא מצפה ששום דבר יקרה כמו שהוא חושב שנכון, והוא לא מוטרד.

כשאני צופה באשיטקה, הוא מחבר אותי להלך רוח מאוד מסויים, של ענווה רדיקלית. זה הלך רוח שאשמח לאמץ יותר לחיים שלי.