שמתי לב שכשאני עושה לייק לפוסט, אני לפעמים עושה לייק למה שכתוב כי גם אני חושב ככה, אבל לפעמים אני עושה לייק לאדם כי רוצה להרגיש קירבה אליו, ולפעמים אני רוצה לתמוך בו בדרך שהוא עושה – והפוסט, בלי קשר לכמה שאני מתחבר אליו, הוא צעד בדרך הזאת.
שמתי לב שאני עושה יד או לב או חיבוק או עצוב או כועס כדי לבטא כל מיני משמעויות שבשבילי הן מאוד ספציפיות.
שמתי לב שכשהוא מראה שהוא זיהה את הכוונה שלי והוא מכיר בה, אז אני מרגיש חיבור, כאילו שאנחנו בזה ביחד.
קראת עד הסוף… קול!
אם נהנת, אשמח לקבל ממך תגובה כאן למטה 
כדי לתת למערכת העיכול לנוח, לאפשר לה לנקות שאריות שהופכות לרעלים, ולהרגיש קלים וחיוניים – אני ממליץ ״לצום בין ארוחות״ או המונח המקובל – Intermittent
פוסט פסיכולוגי-רוחני המנתח את מעגל הפחד והנטישה העצמית. הכותב מסביר שהפחד הבסיסי ביותר שלנו הוא מנטישה עצמית המובילה לאבדון – מצב של אובדן שליטה על החיים.
הוא מראה כיצד אנחנו נוטשים את עצמנו כשאנחנו מאמינים לפחד ופועלים מתוך "צריך" במקום מתוך רצון אותנטי. הפוסט חושף מעגל פרדוקסלי: הפחד מנטישה גורם לנו לנטוש את עצמנו, ומציע תובנות על המעבר מתודעה פאסיבית-קורבנית לתודעה פעילה ואחראית.
אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, הקלפים מתערבבים, אמת יוצאת לאור, וזה תלוי בנו איך התקופה הזאת תיגמר.
בעייני יש אפשרות אחת שתוביל לשינוי ״קוסמטי״ בלבד אך האנושות תמשיך להתנהל בתוך מסגרת של פחד ובלבול, ויש אפשרות אחרת שתוליד אנושות חדשה ותאפשר חופש ושגשוג שלא ראינו מעולם בהיסטוריה האנושית.
מה יוביל להתממשות האפשרות השניה הקוסמת לנו?