כשהייתי קטן היו קוראים לי הרבה ׳מעופף׳ ו׳אסטרונאוט׳. תשומת הלב שלי היתה בדברים אחרים, לא בדברים שהמבוגרים רצו. הייתי שוכח את עצמי במקומות ואת החפצים שלי במקומות אחרים, הייתי חולם בהקיץ הרבה, וכנראה שהיה לי מעניין בעולם שלי.
המבוגרים לא אהבו את זה במיוחד – הם רצו שאזדרז, שאקשיב, שאזכור איפה הדברים שלי, שאדע מה עושים עכשיו…
גם בי״ס ברובו היה בשבילי סבל, ומעבר לכך, למרות שסבלתי בביה״ס – אף אחד לא עזר לי לצאת. אפילו לא ההורים שלי, שעשו מה שהם ידעו אבל זה לא היה מה שהייתי צריך.
הברזתי הרבה מבי״ס ולמרות הציונים שלי שהיו מספיקים, קיבלתי די הרבה תשומת לב שלילית – גם מהמורים וגם מהילדים. היה נראה שאף אחד לא יודע איך לאכול אותי, וגם אני לא ממש הרגשתי חלק ממה שקורה שם.
הצבא לא היה שונה מזה בהרבה, רק שמהצבא לא הברזתי.
טראומות שונות מתקופת הילדות וההתבגרות שלי ממשיכות להשפיע גם היום. אין משמעות לזמן שעבר – רק המידה שבה יצא לי ״לבקר״ בזכרונות האלה הביאה איתה ריפוי.
במקביל לזה היו גם דברים בחיים שלי שנתנו לי סיפוק והנאה, שהיום אני מבין כמה הקיום שלהם היה חשוב.
—
אני משתף כי עכשיו היה לי ביקור נוסף בתקופה הזאת.
סיימתי לראות עכשיו סרט שהחזיר אותי לשם, הציף הרבה רגשות, ונתן סיום אלטרנטיבי לסיפור שדומה לסיפור שלי – נעים ושלם יותר.
זה סרט הודי שמדבר חצי אנגלית חצי הודית,שאורך שעתיים וחצי, וקוראים לו: Like Stars on Earth (זמין בנטפליקס).
השחקן הראשי זה אותו אחד ששיחק את ראנצ׳ו בסרט: 3 Idiots Movie.
מי שמזדהה (או לא) ורוצה לשתף – אני מזמין אתכם.ן, ממש אשמח לקרוא.
