וכל פעם שאני רואה את עצמי בוידאו אני מזהה מיד את הריצוי ועדיין לא נוח לי עם זה. החיוך שלי נראה לי מעושה, ואני נראה לעצמי כמו מי שמתחנן לאהבה.
ואז אני חושב על זה שאני רוב הזמן ככה, לא רק בוידאו, שכולם כמעט רואים אותי עם הריצוי הזה, ובא לי לקבור את עצמי איפשהו.
הייתי רוצה להיות כזה נונשלאנט, ג׳ון וויין כמו אבא שלי. להיות פשוט מי שאני בלי לנסות להתחבב, בלי לנסות כלום… אבל אני כנראה עדיין לא לגמרי שם.
יש לי רגעים כאלה שאני משלים עם עצמי, עם החיים, ולכמה זמן אני משוחרר מזה. בזמנים האלה אני לא חושש שיחזור לי הריצוי כי אני מרגיש שלם ואני לא שופט אותי המרצה.
ואז מגיע שוב חוסר ביטחון, והמרצה יוצא מן השק 😉
הילד שהייתי
ואני חושב על הילד הזה שהייתי – לב פתוח עם אהבה טהורה… ילד. ובשלב מסוים, ללא התרעה מוקדמת, חשבו שזהו, התבגרתי. אני יודע לדבר, אני יודע לעשות כמה דברים לבד – נראה שאני בוגר.
לא הייתי.
ופתאום לא ראו יותר את הלב הפתוח והפגיע שלי, ראו אדם, ואדם צריך להיות מתחשב, ולקחת אחריות, ולהגיד בבירור מה הוא רוצה… משימות שאפילו למבוגרים קשה למלא.
ואני רק מנסה לחדור את המראה הזאת שחוצצת בינינו – ״היי, אתם לא מזהים אותי, זה אני! למה אתם כועסים? אני עושה את המקסימום שלי… מה אתם רוצים שאעשה עוד, רק תגידו ואעשה! אה, אתם אוהבים שאני חמוד? הנה, אני הולך להיות הכי חמוד שיש! רק תראו אותי, רק תאהבו אותי…״.
לאהוב את עצמי
והיום אני לומד לתת לעצמי את האהבה שלא היו מסוגלים לתת לי כשהייתי ילד. לראות אותי, להקשיב לי, לקבל אותי, להאמין בי, להתלהב ממני…
אני רוצה להיות אני, ולאהוב את זה.
בשבילי ובשביל נעמי, בתי. בשביל שגם היא תגדל בהרגשה שהיא ראויה ואהובה.
קראו עוד על הקשבה לעצמי ועל תחושת עצמי.
