המעשים שלו היו פוגעניים, הם נבעו מבורות שנבעה מהמפגש שלו עם הסביבה בה הוא גדל והתעצב, אבל הוא בעצמו בן אדם כמו כולנו.

מה אפשר לעשות?

אם נתעלם מאלימות אז יפגעו עוד א.נשים. אנשים כמוהו ימשיכו לפגוע, ואנחנו לא נעצור את זה.

גם אם נתעלם מהאנושיות של זה שפגע – אז יפגעו עוד א.נשים. במקום לראות בן אדם – נראה פושע, נאבד קשר עם האנושיות שיש שם – אלוהים בגוף, עולם ומלואו, אח שלנו. להתעלם מזה – זה מה שמאפשר לכל האלימות שקרתה להתרחש.

נשמע כמו מילכוד… אז מה באמת עושים?

דמיינו סיטואציות שבהן אתם הייתם האדם הפוגעני. בטח מתישהו שיקרתם, גנבתם, אמרתם משהו שפגע, או משהו אחר… מה היה מאפשר לכם להוריד את המגננה והתוקפנות, ולבקש עזרה?

(קחו רגע עם השאלה הזאת…)

פרספקטיבה אחרת: דמיינו ילד קטן ששבר משהו בבית, מפחד ממה שאמא תעשה כשהיא תגלה… מה יאפשר לו ללכת לאמא שלו ולהגיד לה שהוא עשה את זה ושהוא מצטער?

השנקל שלי בנושא

לדעתי זה הכל בגישה.

מצד אחד צריך לפעול כדי לשמור שעוד אנשים לא יפגעו, כנראה ע״י הרחקת האדם הפוגעני ממי שעלול להיפגע. מתוך כבוד לאדם (על אף) שפגע ותמיכה בשיקומו, צריך להסביר להם שהם פגעו ושכל עוד המנגנון הפוגעני קיים בהם – חלק מהחופש שלהם יילקח כדי למנוע פגיעה נוספת.

כדי לאפשר לריפוי לקרות, במקום לראות אותם כאנשים רעים – צריך לראות אותם פשוט כאנשים, אנושיים כמוני וכמוך, שנתפסו בפגיעה, ואפשר עכשיו לעזור להם להירפא ולחזור להיות רצויים בקהילה. צריך להתייחס לאדם עצמו בכבוד ואכפתיות, כמו בן-משפחה ש׳איבד את הדרך׳.

אם הפעולות שלנו ינבעו מגישה כזאת, הפוגעים ירגישו בטוחים להתוודות ולקבל עזרה, ואנחנו, שלא שופטים אותם (אלא את המעשים שלהם), נהיה כשירים לתת להם עזרה.