כילד הרגשתי שמשהו צורם בהתנהלות המבוגרים שבחיי, משהו עיקרי ששאר הדברים נראו טפלים לידו, אך בעזרת המבוגרים למדתי לא לבטוח בעצמי ועם הזמן העלמתי עין מהצרימה הזאת.

ההרגשה הזאת ליוותה אותי כל חיי – שמה שאני עושה הוא חסר משמעות ויש איזה משהו שאני אמור לעשות בחיים רק שאני לא יודע מה זה… וזה תיסכל אותי… מאוד.

היו לי זמנים שעזרו לי להתקרב לזה, כמו במשחק חם-קר: כשהייתי נער מתבגר שיחקתי מבוכים ודרקונים והייתי בהתלהבות גדולה, וגם אחרי הצבא כשהקמתי עם חבר עסק לפיתוח משחקי מחשב זה גם ריגש אותי. בעבודות אחירות גם יצא לי להרגיש את ההיפך – ריקנות ותחושה של בזבוז זמן, וזה עזר לי גם. יכלתי לעשות הצלבה – מה היה לי כשנהנתי ומה היה חסר לי כשזה הרגיש כמו בזבוז זמן.

ההתכנסות של כל הנסיון שלי לכדי הבנה, ממש נפילת אסימון, קרתה בזכות תהליך שעברתי במסגרת מערכת היחסים עם בת הזוג שלי, נבינה. היינו נתקעים באופוריה חולמנית, או מצד שני בהעלבויות, ויכוחים וריבים אינסופיים על נושאים רנדומליים שנראו חשובים באותו הרגע, אבל הם לא היו הנושא. הדבר היחיד שהחזיר אותנו לנוכחות ולחיבור אוהב (והרגיש כמו ניצחון גדול כשזה קרה) זה מודעות לשורש העניין – הסיבה האמיתית שאנחנו פגועים – והדבר הכי מועיל שיכלנו לעשות כדי להגיע למודעות הזאת הוא זה להיות מעורב (איכפתי, משתף, יוזם), אמפתי (לראות את הדברים מהזווית שלה), וכנה לחלוטין (גם עם עצמי). 

אז בעצם, מה שהיה חסר לי בחיים זה מעורבות, אמפתיה וכנות, כדי שנוכל להתפתח ביחד ולהפוך יותר מודעים ושלמים.

מסע הגילוי העצמי שלי בטח שלא נגמר כאן, אבל אני מרגיש שההבנה הזאת מראה לי את הדרך מהטפל אל העיקר, כלומר אל תחושת משמעות יותר גדולה והליכה בדרך שיותר נכונה בשבילי.