חלק משמעותי מחיי לא היתה לי סבלנות. רציתי שדברים יקרו עכשיו, והייתי מתייאש מהר.
יחד עם זה, גם כשראיתי מישהו שמצליח לו, במיוחד אמנים שיוצרים אומנות ממש יפה, הרגשתי קנאה גדולה.
ואז מישהו היה אומר שהוא נהנה מהאומנות ושהיא נותנת לו השראה, וזה נראה שהוא באמת נהנה, אבל לא הצלחתי להבין – איך זה יכול להיות?! גם אני רוצה להנות ולא לקנא!
אתמול ראיתי פוסט של חברה, טליה סול, שכולה סבלנות ושמחת חיים שכתבה ״הסבלנות משתלמת״, ופתאום שמתי לב אני נמצא היום במקום אחר – אני חווה סבלנות במקום קנאה, וזה נתן לי השראה לכתוב על זה
לכתוב שמהחווייה האישית שלי סבלנות זה לא משהו שאפשר לעשות. אני סבלני כשאני מאושר, כשאני מאשר לעצמי את עצמי – שאני מושלם בדיוק ככה כמו שאני.
כשאני חווה את עצמי ככה אז אין לי לאן לרוץ, הכל סבבה כמו שהוא בדיוק, ואז כל הבחירות שלי נהיות מדוייקות, ואז אני מקבל את זה שלתהליכים לוקח זמן לקרות, ואז אני מרשה לאחרים להיות שונים ממני ובמקום לראות בהצלחות שלהם משהו מאיים – אני מקבל מהם השראה לאפשרויות המופלאות שאפשר לממש בחיים.
