אני מזהה את הדגלים האדומים בקלות, ועכשיו אני גם מקשיב להם.

בעבר לא חשבתי שמדובר בדגל אדום, סתם התנהגות שאני לא מעריך, זה כלום, מי אמר שזה יקרה שוב? אז מה אם זיהיתי את זה, אולי לא זיהיתי נכון? אולי זה בכלל אני שלא מבין והוא/היא מתנהגים באופן יותר הגיוני ממני?

ואז הייתי מעמיק איתם, ומתעלם מעוד דגל ומעוד אחד, עד שבשלב מסויים כשהייתי כבר עמוק בפנים, לא יכלתי יותר להתעלם. אלה כבר לא היו דגלים, אלה היו חציות של גבולות, אלה היו חוויות כואבות ולעיתים טראומטיות.

They fooled me once,

They fooled me twice,

They fooled me thrice,

Shame on me…

נכון יותר יהיה להגיד שאני סידרתי את עצמי כשהתעלמתי מהם.

אבל בסופו של דבר, אחרי הרבה שנים וכאב, ועשור שלם של ירידה לתחתית וחזרה מהמתים – הגב של הגמל נשבר, זה היה הקש האחרון והפעם האחרונה שהעלמתי עין מדגל אדום.

מעבר לקבלה

התחלתי להשלים עם זה שאנשים הם מי שהם, לקבל אותם כמו שהם, כל אחד במרחק ובפורמט המתאים שמאפשר לנו להיות בטוב.

ועוד משהו… התחלתי להשלים עם עצמי!

אני לא יכול לפקפק בקול הפנימי שלי כי זה הקול היחיד שיש לי. אני הולך איתו, מקשיב לו ולומד את העולם יחד איתו.

הצלחה היתה הערך העליון, בשבילה נטשתי את עצמי. היום, להיות נאמן לעצמי זה הערך העליון, וביחד איתי אנחנו לומדים איך גם להצליח.

אפילו את ההגדרה של הצלחה שיניתי בהתאם! הצלחה בשבילי זה כבר לא ״להשיג את התוצאה שתכננתי להשיג״. הצלחה זה כל צעד שאני עושה שמחובר ללב. צעד שאני שלם איתו / איתי בו.

וככה, כל רגע שאני מקשיב לליבי, ומרשה לזה להפוך למחשבות, מילים ופעולות – אני מצליח.