אני לא אבא מושלם, אני לפעמים מתנהג באופן שפוגע בנעמי.

הדבר שמאפשר לי להיות שלם עם עצמי זה הידיעה שאני יכול תמיד לתקן. אז כל פעם שאינטראקציה מסתיימת ואני לא מרגיש שלם, אני בודק עם עצמי מה עשיתי שאני לא שלם עם זה, למה אני לא שלם עם זה, ומה אני יכול לעשות אחרת אם אהיה שוב במצב כזה.

כשאני מסיים את התהליך הזה, אני מבקש מנעמי לדבר רגע, אני אומר לה שאני מצטער על איך שהתנהגתי. היא שואלת אותי למה, ואני מסביר: מה עשיתי, איך הרגשתי, מברר איתה איך היא הרגישה (כנראה לא טוב), מה הבנתי, מה אני מתכוון לעשות להבא.

אני עושה את זה כי אני יודע שהאמת משחררת ואני רואה כל פעם מחדש כמה מעצים זה עבור שנינו שהאמת יוצאת לאור, וכמה זה בונה אמון בינינו.

היא לא שוכחת כלום, וגם אני, וגם אם נראה שהיא לא מבינה – בפנים היא מבינה מצויין. אם אני מטייח אז זה נשאר לא פתור, כמו פצע פתוח, וזה מייצר קארמה לשנינו. הפעולה הפשוטה הזאת של להתוודות מולי ואז מולה מאפשרת ריפוי והשלמה והתפתחות משותפת.

זה הופך אירוע שלילי לחיובי, בריבוע.