אני רוצה לשתף אתכם במחשבה חמקמקה שמועילה לי כשאני זוכר אותה…
שינוי ״אמיתי״ קורה רק כשאני פוגש את עצמי איפה שאני.
אם אני חושב שאני רוצה שינוי, למשל לעשות יותר ספורט, אני צריך להתחיל במקום שאני נמצא בו. אם אני לא עושה ספורט כרגע ואני לא מרגיש שבא לי עכשיו לקום ולעשות ספורט – אז יש לזה סיבה טובה.
מתוך מקום כזה, נסיון להתחיל בשגרת אימונים ידרוש ממני להכריח את עצמי לצאת לאימון והסבירות היא שזה לא יהיה כיף וגם לא יחזיק לאורך זמן.
לפגוש את עצמי זה קודם כל להרגיש מה שיש בי כשאני חושב על אימון. אולי עולה בי התנגדות, ואם אני שואל את עצמי מאיפה היא נובעת אז אני מגלה שבעבר כבר הכרחתי את עצמי – המחשבה שזה יהיה טוב לי הכריחה את הגוף שלי להתאמן למרות שהוא לא היה מוכן.
אולי עולה בי ערפול, כי הלו״ז שלי גם ככה צפוף ומה שאני רוצה באמת זה בכלל לנוח, ואז קשה לי להחליט להתאמן.
כשאני פוגש את עצמי, אני יכול לתת מקום לכל מה שיש בי. לפעמים זה יוצר בהירות ומאפשר החלטה שלמה, ולפעמים זה לא מספיק. כשזה לא מספיק ואין בהירות אז מה שעוזר לי זה פשוט לעשות את זה. אני מתייחס לזה כניסוי, מה שחשוב לי באותו הרגע זה לא התוצאה אלא לראות מה קורה, ולכן אני ממשיך להיות קשוב לעצמי בזמן הניסוי. אז למשל יצאתי לאימון למרות שלא ממש התחשק לי, ואז אני רואה מה קורה – למשל אני יכול לגלות שאני שמח שיצאתי להתאמן ושהיה פחד מתוך נסיון עבר שכבר לא רלוונטי יותר. אני יכול לגלות שאני תשוש ובגלל זה לא רציתי לצאת, ולחזור הביתה.
הדברים שהכי מפריעים לי לפגוש את עצמי הם מסכים (טלפון, טלויזיה, מחשב…).
הנקודה של חוסר הבהירות, כשאני לא יודע מה להחליט, זאת נקודה לא נוחה שדורשת מידה רבה של ריכוז\אנרגיה. היא גם נקודה קריטית, כי היא ההזדמנות שלי ליצור שינוי אמיתי בחיים. זאת הנקודה שהכי קל ומושך לברוח בה אל הפייסבוק\ווטסאפ\מייל\טלויזיה.
שמתי לב שמסכים שואבים המון תשומת לב\אנרגיה. אני יכול לשכוח את עצמי מול המסך, לא לשים לב לכלום, יעבור מלא זמן, אני לא אשתה מספיק ולא אנשום מספיק. עם הרבה פעילויות אחירות זה לא יקרה, אבל עם מסך זה כן.
למשל… אצל ההורים שלי כשהטלויזיה דלוקה אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר – אני צריך לסגור את עצמי בחדר בשביל לאסוף את עצמי (לכן אין לי טלויזיה בבית). כשאני חולה במיטה (לא קרה מזמן טפו טפו) אם אני מתעסק בטלפון או רואה טלויזיה אני מרגיש רק יותר רע, גם לדבר אין לי כח, אבל אם אני קורא ספר למשל אז אני מרגיש שזה משאיר לגוף שלי מספיק אנרגיה כדי לדאוג לעצמו.
לא סתם אנחנו נמשכים למסכים – כי הם שואבים כל כך הרבה תשומת לב שאם יש לנו תחושות ממש לא נעימות – מספיק להיות במסך ולא מרגישים כמעט כלום… שזה נחמד, אבל כאמור – יש לזה מחיר.
לסיום…
אני מציע לשים לב מה קיים בכם לגבי כל דבר. לא לקבל כלום כמו שזה, גם לא את מה שכתוב פה, אלא לבדוק איפה זה פוגש אתכם (מה עולה בכם בקשר לזה). לא בגלל שהמידע שמגיע אליכם הוא שגוי, אלא בגלל שמה שחשוב זה מה שחי בכם ביחס למידע, וככל שיש יותר מודעות (תשומת לב\אנרגיה) ש״מאירה״ על מה שחי בתוכנו ביחס למה שיש מחוץ לנו – כך שינוי יותר משמעותי מתאפשר.
