למה קשה ואיך עושים לעצמינו נעים?
על רגל אחת.
ובדימויים.
מכירים את זה כקופצים לבריכה ולרגע מאבדים את הביטחון, ועושים מהר עם הידיים והרגליים כדי לא לטבוע, ואז כבסוף נרגעים אז מרגישים מותשים כאילו רצנו עכשיו מרתון?
ומכירים גם את זה שנוסעים לפיקניק בקבוצה, אבל מישהו שכח לקום בזמן ואז יוצאים באיחור, ומישהו שכח להביא מים אז צריך לעבור בקיוסק, ובסוף עד שמספיקים להתיישב מתחת לעץ כבר נהיה קריר ואוטוטו יורד הערב?
אז עכשיו נסו לדמיין שהשחיין הזה שקופץ לבריכה הוא – כולנו. כל אחד מאיתנו הוא חלק בו – אצבע, נחיר, עין…
ודמיינו שלהפעיל ביחד את השחיין הזה זה כמו להתארגן לפיקניק – לכל אחד יש תפקיד וכולם תלויים בכולם.
אז עכשיו, עם התמונה הזאת בראש, דמיינו אותנו – האנושות. שחיין, שמהרגע שהוא נולד – האצבעות, והידיים והרגליים והאף, והעיניים בקושי מתואמים ביניהם. שמאז שהוא קפץ למים – הוא מפרפר, והוא ממשיך לפרפר כי הוא מפחד נורא לטבוע.
הוא לא זוכר שאאפשר לצוף ברוגע על פני המים, הוא בקושי מכיר את האפשרות הזאת, אז הוא מפרפר ומתעייף.
איך מתמודדים עם מצב כזה?
נזכרים שכדי לצוף לא צריך כמעט כלום, רק להירגע ובתנועות קלילות ומינימליות הראש נמצא מעל המים. ככה אפשר להמשיך המון זמן בלי להתעייף.
והמתח יורד, והציפה הרגועה הזאת הופכת להיות נעימה. מרגישים את המגע עם המים, ואת המגע של האוויר בפנים…
פתאום נזכרים שאפשר לשחות ולצלול ולשחק.
ואז כיף.
