לפני יומיים פרסמתי בקבוצת הפייסבוק ״משחקות באש״ פוסט על הרצון החדש יחסית שנולד בי לחוות מערכת יחסים זוגית חופשית ומאפשרת וחסרת ציפיות והגדרות (שיתפתי אותו גם כאן בבלוג למי שרוצה לקרוא). קיבלתי שם הרבה תגובות מכל מיני סוגים שגרמו לי לחשוב שוב, ופה אני רוצה לחלוק איתכן את מה שלמדתי מהתגובות, וגם כמה נקודות שהרגשתי שיש מקום להתייחס אליהן בהרחבה.
- חתונה לא סותרת חופש – גילוי נאות: הכותרת היתה פרובוקטיבית אבל לא לגמרי כנה. אני לא יודע אם אני הולך להתחתן או לא (היו לי הפתעות בחיים). חתונה בעייני לא בהכרח סותרת חופש, ויש הרבה דוגמאות לאנשים נשואים באושר במתכונת זו או אחרת. עם זאת, יכול להיות פיתוי להתחתן ״מוקדם מדי״, בחתונה שבאופן לא מודע מיועדת כדי להרגיע פחדים, ואז היא הופכת למסגרת תלותית ובמקרה הזה היא כן סותרת חופש. במידה והיא נולדת כטקס שמקדש את החופש והאהבה שכבר קיימים באופן יציב אז זאת בעייני דרך יפה להכריז על הקשר המאושר שהגיע לידי ביסוס, ובמסגרת הטקס הרבה פעמים החתן והכלה מספרים על אותו היופי שנוצר בקשר ביניהם ונותנים השארה לאורחים.
- מסגרות וציפיות יכולות להועיל, כל עוד מודעים להן – התועלת שמצאתי למסגרות וציפיות הי בממלכת העשייה ולא בממלכת ההווייה. לדוגמה, מסגרת יכולה לעזור להתמיד באימוני כושר, אולי גם בהישארות בתוך קשר בזמנים שקשה (לא בטוח שאני ממליץ על זה). ציפיות יכולות לעזור כשיוצרים תוכנית ולכל אחד יש חלק בתכנית כך שנשענים אחד על השניה והיכולת לצפות שמשהו יקרה בזמן מסויים עוזרת לתפקוד התכנית, כמו מכונה משומנת. המקום העיקרי ששמתי לב שהן יכולות להזיק הוא כשמצפים או ממסגרים מתוך הרגל\אוטומט בלי להיות לגמרי מודעים למשמעות של זה, ו\או כשמצפים או ממסגרים ושוכחים למה עשינו את זה ומאפשרים לזה להמשיך גם כשזה לא משרת יותר את המטרה המקורית. בשני המקרים האלה התחושה תהיה של כלא.
- זה חשוב לפגוש את הכאב, וזה גם חשוב לפגוש את הנועם – מערכות יחסים לא מוגדרות יכולות להיות גם דרך להימנע מכאב – לברוח כשכואב ולהתקרב רק כשנעים. לחוות כאב בתוך יחסים של חופש ואהבה זה שער להתפתחות, וגם להיפתחות ולקירבה. הרגעים הכי טובים בזוגיות שהיו לי היו רגעים שבהם חווינו כאב ועברנו שינוי, והאפקט היה תמיד הרחבת המודעות, העמקת האהבה והמשיכה, והעמקת הביטחון – כי ראינו שאנחנו יודעים להיות נוכחים גם כשכואב. מצד שני אני לא מאמין שיש צורך להישאר במערכת יחסים שסובלים בה או שכל הזמן מתעסקים רק בלכאוב. הערת שוליים: איך יודעים אם להישאר או לעזוב מערכת יחסים? מישהו חכם פעם אמר לי ש-״אם מעניין לך, אז אפשר להישאר״.
- כדי להרגיש חופשיים אנחנו צריכים ביטחון – תחושת ביטחון וקרקע היא מאוד חשובה בחיים, לכולם, כדי שהצדדים היפים והמהנים שלנו יוכלו להיפתח – יצירתיות, למידה, מיניות, משחקיות, מנוחה… (עוד?). ככל שתחושת הביטחון הכללית בחיים יותר נמוכה, ככה יותר ממנה יבקש להישען על הקשר הזוגי. בקשר זוגי חלק גדול ומהותי מתחושת הביטחון מגיע מנסיון שמראה שכאשר בן\בת הזוג נשאר גם כשהוא פוגש כל מיני צדדים פחות קלים לעיכול שלי. מיסגור (הגדרת) היחסים יכול לעזור לתת תחושת ביטחון. אני אישית מעוניין לנסות לאפשר את הביטחון הזה בלי להשתמש במסגרת, כי זה גורם לי להרגיש כמו ילד שלא צריך כבר גלגלי עזר באופניים, אבל אני מעריך שזה מתאים רק לחלק מהאנשים, ואין פה נכון ולא נכון מוחלט אלא רק נטייה אישית.
- לא לצפות שלא יהיו ציפיות – מישהי העירה לי שהכוונה שלא יהיו ציפיות יכולה להיות בעצמה ציפייה, ואפילו אחת כבדה במיוחד. אני מתייחס לנקודה הזאת פה ונותן לה במה כי נראה לי שאפשר בקלות ליפול לשם. אני מורגל לצפות מליון דברים, התרבות שלנו מלאה בציפיות שמובנות בתוכה ואנחנו מוקפים בזה כל הזמן. אם נצפה שצא יהיו לנו ציפיות אז נתאכזב הרבה במקרה הטוב, או שנחייה בהלקאה עצמית מתמשכת במקרה הרע. אני באמת מאמין שיש מקום לזרוק לפח את כל הציפיות שיש לי, ולהשאיר מתוך בחירה מודעת כמה בודדות שמשרתות אותי – אבל מדובר בכוונה שיוצרת תהליך שיכול לקחת כמות זמן לא ידועה, משהו בין שניה (כנראה מאוד נדיר) לבין חיים שלמים (יותר נפוץ כרגע לצערי, אבל בואו נשנה את הסטטיסטיקה המומצאת שלי).
- גבולות לא קיימים, צרכים כן, וכדאי לדעת לתקשר אותם – יש לגוף שלנו גבול ואנשים בד״כ לא חודרים אותו, ואם כן אז זה מסוכן וכואב. לנפש שלנו אין גבול, לפחות לא אחד שאפשר לראות, וכשמישהו עושה פעולה שלא נעימה לנו זה לרוב לא בגלל שהוא ראה את הגבול שלנו והחליט לעבור אותו (למרות שיש יוצאים מן הכלל, כשמישהו יודע שמה שהוא עושה הולך להכאיב והוא עושה את זה בכל זאת). מה שכן יש לנו זה צרכים, וככל שאנחנו מודעים להם אז אנחנו יכולים למלא אותם. אם אני צריך להיות לבד בשקט כדי לחזור למרכז שלי, ומי שאיתי מתחילה לדבר איתי בלי לשים לב שאני בכוונה מתבודד לי בצד, זה לרוב לא בגלל שהיא רוצה לעשות לי רע. להגיד שהיא עברה לי את הגבול זאת האשמה שמציעה שהאחריות על הפגיעה בסיפוק הצורך שלי היא אצלה. במקרה הזה יהיה יותר נכון ונעים לתקשר את הצורך ולקחת אחריות, כמו ״אני מרגיש שנחוץ לי עכשיו זמן לבד בשקט, בואי נדבר יותר מאוחר״.
- מה זו חברות? – מכירה את זה שמישהי מתחילה להתווכח איתך ואין לך כח לזה ואת אומרת משהו כמו ״בואי נסכים שאנחנו לא מסכימות״? מכירה גם את זה שכשאותו הדבר קורה עם מישהי (או מישהו, כמובן) שמאוד קרובה אלייך אז יהיה לך ממש חשוב להתווכח ולדסקס ולהגיע להבנה? זאת לדעתי דרך טובה להבין מי חבר\ה שלך ומי לא. יש לנו כל מיני קונפליקטים בחיים, פנימיים וגם בין-אישיים, וחברים הם האנשים שאנחנו בוחרים שיהיו שם ויחלקו איתנו את ההתמודדויות האלה. אנחנו נפתח איתם את הדברים, נגיד את האמת שלנו בלי לחסוך בפרטים ודקויות ובלי להחליק. עוד צד שיש לחברות הוא שחבר בא כדי לחזק אותך. חבר יזכיר לך מי את באמת – אהבה בגוף, שמתגלמת בצורה שייחודית רק לך – והוא יזכיר לך מה זאת הייחודיות הזאת שלך. חבר יגיד לך את האמת, גם כשהיא נעימה וגם כשכואבת (אבל מפקחת), כדי לתמוך בך בדרך שבחרת. חבר יהיה שם גם כשכיף וגם כשקשה – לא בגלל שהחלטתם שאתם חברים, לא בגלל שהוא הבטיח, ובמילים אחירות זה לא נולד מתוך מערכת ציפיות – אלא מתוך בחירה שנעשתה אי שם בהתחלה כשגם הוא חשב לעצמו ״אני רוצה אותה בחיים שלי״ וגם את חשבת את אותו הדבר עליו. ככה אני רואה חברות וזאת הסיבה שאני רוצה שהקשר הזוגי שלי גם יהיה במהותו קשר של חברות, גם אם המילה ״חברות״ לא תיאמר פעם אחת במהלך הקשר.
עוד משהו…
שתדעו שכל אחת מהתגובות, גם אלה ששיבחו אותי וגם אלה שהטילו ספק במה שכתבתי – כולן הועילו לי ואני רוצה להודות למי שהגיבה לי על זה – אז תודה רבה! זה מרגש אותי לראות שיש כל כך הרבה עם מי לחלוק את המחשבות האלה.
זה גם מרגש אותי לקבל כזאת כמות של תשומת לב כמו שהרבה זמן לא קיבלתי… יש בי מידה מסויימת של חוסר ביטחון שתשומת לב מלטפת לי אותו.
זאת קבוצה מאוד מיוחדת ואיכותית, למרות כמות המשתתפימות הגדולה שיש בה, ואני ממש שמח להיות חלק ממנה.
