נעמי (כמעט 7) לא הולכת לבי״ס, ואני לא יודע אם תלך.

דיברתי על זה עם נבי, אמה, לפני שנה. ניסיתי לתכנן איתה איפה נעמי תלמד, ומאחר ושנינו נעים הרבה, לא מצאנו פתרון שמאפשר גם בי״ס וגם את דרך החיים הדינאמית שלנו.

נבי הציעה שנעמי לא תלך לבי״ס. אני הגבתי באופן די ריגשי ותגובתי, שזה חשוב שהיא תהיה בבי״ס – שיהיו לה חברים, שתהיה המשכיות… נבי נתנה יתרונות ללא להיות בבי״ס, לא השתכנעתי, ובסוף היא שאלה ״איך אתה יודע שבי״ס זה יותר טוב מלהיות בלי בי״ס?״.

האמת שאני לא יודע.

אני אישית סבלתי מאוד בבי״ס. יותר מזה – בי״ס כיבה אותי. אני (והיום יש רבים כמוני) חושב שבי״ס ממלכתי (של ממלכת ישראל חח) הוא אולי נח להורים, אבל הוא רע לילד.

לשים ילד עם עוד 30 ילדים אחרים שעוברים מסלול זהה – זו אמירה, זה אומר לו שהוא כמו כולם. לתת לו להיבחן ולקבל ציון ולהתייחס לכל הטקס הזה בכזאת רצינות – זו אמירה, זה אומר לו שהוא שווה כמו שהציונים שלו שווים, ויותר גרוע מזה – שהוא לא שווה מעצם היותו. וזה לא הכל.

אני לא יודע איך זה בבי״ס וולדורף, לפי הבוגרים שפגשתי נראה שלפחות מהבחינות שתיארתי זה יותר טוב שם – הילדים יותר מחוברים לעצמם, מרגישים יותר שווים ונראה שיש בהם יותר כוחות חיים.

אבל האם בכל בי״ס ולדורף זה ככה? מה אם אפול על מורה פחות טוב? אין הזדמנות שניה, הרבה יותר קל לקלקל מאשר לתקן.

לקחתי את נעמי פה בבאלי להתרשם מבי״ס ולדורף. המקום יפה, המורים נחמדים, משיחה איתם נראה שהם מיישמים במידת מה לפחות את העקרונות (שאני מכיר) של חינוך ולדורף.

החלטתי לרשום אתה.

השלב האחרון של תהליך הרישום והקבלה לביה״ס היה מפגש לצורך התרשמות. נעמי היתה בחדר עם המורה והמנהל של המורים במשך איזה שעה, ובסוף הם קראו לי פנימה.

בזמן שהם אומרים לי כמה שהם התרשמו מנעמי לטובה (כאילו, דההה), נעמי מחזיקה ספר ומבקשת לקרוא בו שוב. המנהל מבקש ממנה לשים את הספר במקום וכשהיא אומרת ״אבל נוכל לקרוא בו שוב?״ אז הוא עונה ש״נקרא בו אח״כ״.

אני הסתכלתי עליו במבט חושד ושאלתי אותו ״באמת יהיה זמן היום לקרוא שוב בספר?״ והוא ענה שלא.

לא עשיתי את זה, אבל היה עדיף אם כן הייתי עושה את זה – אם הייתי אומר לו ״אם אין זמן אז למה הבטחת לנעמי משהו שאתה לא מתכוון לקיים?״.

אחד הדברים שלמדתי זה שכשרואים דגל אדום אז זה תמיד, תמיד מעיד על דפוס. זה לא בקטנה, זה לא הולך להשתנות, זה בהכרח אומר שישקרו לנעמי, במיוחד כשמדובר במנהל ולא באחד המורים שאולי חרג מהכללים.

אם הייתי מגלה את זה אחרי תקופה שהיא כבר לומדת שם אז הייתי שוקל מה לעשות, הייתי מנסה לשנות את המערכת או לעזור לנעמי להבין את נושא השקרים לעומק כך שהיא תוכל להתמודד עם זה יותר טוב.

במקרה הזה עדיין לא נרשמנו, אני עדיין חשבתי לרשום אותה. טעות? כנראה. אבל קרה וההשגחה האלוהית סידרה שנעמי תהיה עם נבי במוסקווה יותר מהמתוכנן ותפספס את תחילת הלימודים.

לפני כשבוע שלחו לי הודעה מביה״ס שהתפנה מקום ונעמי יכולה להצטרף. כתבתי להם שאני צריך לחשוב על זה, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. התקשרתי לאמא שלי ודיברתי איתה על זה.

אמא שלי באופן טבעי תמכה ברישום לבי״ס והעלה תהיות לגבי חינוך בייתי. זה נתן לי הזדמנות לבחון מה החשש שלי, ובאמת הבנתי ממה אני חושש:

ביום יום אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד. יש זמן שאנחנו לחוד אבל אני בסביבה, אם קורה משהו שהיא לא יודעת איך להתמודד איתו אז אני שם והיא באה אליי כדי שאעזור לה. ואם לא ״תפסנו״ משהו שבלבל אותה, אז אנחנו פוגשים את זה זמן קצר אח״כ כשאנחנו חוזרים הביתה או משהו.

אני כל הזמן בקשב לתהליך הפנימי שלה ויודע לזהות בדיוק רב מה המצב שלה ואם היא איבדה את השלווה ולמה. הנקודות שבהן אני עוזר לה להבין את מה שהיא עוברת הן נקודות קריטיות, הן יקבעו גם האם הסיטואציה תישאר כמשקע/טראומה ויקבעו גם איך בעתיד היא תיגש למצבים מבלבלים.

הבנתי בשיחה עם אימי שכדי שאוכל לשלוח אותה לבי״ס, אני צריך לפגוש [א] מסגרת שמאפשרת מעקב קרוב אחרי התהליך הפנימי שלה – מה שיש בולדורף ולא ממש בבי״ס ממלכתי, וגם [ב] מורים שמסוגלים לזהות את המצבים הקריטיים האלה ולטפל בהם באופן שטוב בעיניי.

עוד לא פגשתי בי״ס כזה שאני מרגיש בנוח להפקיד בו את המלאכית האהובה מכל. אז יש לי יותר זמן לימודי איתה, וגם יותר זמן שאני מצופה להיות סוס או להקליט אותה רוקדת ושרה, ולמזלי יש פה בסביבה כמה מקומות שממש נחמד לשנינו לבלות בהם, והיא מכירה מלא חברים מכל הגילאים – מזאטוטים קטנים ועד מבוגרים ממני שנהנים להתנהג כמו ילדים לזמן קצר.

מי יודע, אולי יום אחד אפגוש בי״ס ראוי, ואולי לא… מה שאני יודע זה שאעשה הכל כדי שהיא תשמור על הניצוץ בעיניים ואת כח הרצון העוצמתי שמאפשר לה לממש כמעט כל מה שהיא רוצה.

---

בהמשך לפוסט הזה כתבתי פוסט נוסף שעונה על הנושאים שעלו שוב ושוב בתגובות הרבות שקיבלתי עבור הפוסט שפורסם בפייסבוק:

אני מעריך את השיח ואת המחשבות שהעליתם ביחס לפוסט הקודם שלי על הבי״ס של נעמי, ומרגיש שיש מקום לעשות סדר כדי שכולנו נבין טוב יותר אחד את השני.

אתייחס במרוכז לכל אחד מהנושאים שעלו מתוך התגובות:

הנושאים שעלו מתוך התגובות:

ילד צריך גם להתנסות בקשיים ללא תיווך מתמיד, כדי לפתח חוסן

יש הבדל בין "הגנת יתר" לבין "ליווי קשוב". אני לא מונע ממנה אתגרים – היא מבלה כל יום מספר שעות ׳בלעדיי׳, כשאני נמצא במרחק הליכה אבל היא באינטראקציה עם ילדים ואנשים שאני לא מעורב בהם ולרוב אפילו לא רואה אותה. היא לא בבועה. מה שאני עושה זה לתווך את החלקים המבלבלים והכואבים שבאינטראקציות כדי שלא יהפכו לטראומה, וגם כדי לעזור לה להבין את ההקשר הרחב כך שתוכל להתמודד עם מורכבויות בעתיד. מתוך הפוסט הקודם זה אולי נראה כאילו אני מונע ממנה עצמאות, אבל בפועל אני בונה לה בסיס רגשי יציב.

הקשב שלי אליה והבחירה בחינוך ביתי או אלטרנטיבי הם נכונים ומעוררי השראה

תודה רבה על התמיכה. חשוב לי להגיד שאני לא חושב שמצאתי את התשובה להורות מושלמת שמתאימה לכולם. אני מהרהר בנושאי יחסים מאז שאני זוכר את עצמי, אז יש לי בסיס יחסית טוב, אבל ״העבודה האמיתית״ שאני עושה היא בשטח – לראות כמה היא שמחה, כמה היא בטוחה ועצמאית, איזה נושאים מעסיקים אותה, כמה היא נוכחת וכמה היא ׳בורחת׳ – ומתוך זה אני משנה את עצמי. זה בעצם מה שקורה כל יום, וזאת עבודה עמוקה שלי שמשפיעה באופן עמוק על נעמי.

יש ערך בלתת לילד להתמודד גם עם מצבים לא מושלמים, ושזה חלק מהחיים

אני מסכים שיש ערך בהתמודדות עם קשיים, אבל חשוב לי שההתמודדות תהיה מדורגת ומותאמת לגיל. אני לא מונע ממנה לפגוש מצבים כאלה, אלא דואג שיהיה לה ליווי ותמיכה כדי שהחוויה תבנה אותה ולא תשבור אותה. יש דרכים רבות לפתח עצמאות וחוסן, לא רק דרך מסגרת בית ספרית. מה שאני רואה סביבי זה ש-99% מהאנשים כן נשברו במהלך ההתבגרות שלהם, איבדו קודם כל את התמימות (אני לא מדבר על נאיביות, את זה טוב לאבד, אני מדבר על תום לב), איבדו את תחושת הביטחון, איבדו את האופטימיות, איבדו את השובבות והניצוץ בעין, איבדו את הקשר ללב שנהג לקחת אותם למחוזות והיום מוגבל תחת המשטר הנוקשה של השכל, ואיבדו במידה רבה את הרצון לחיות – גם אם לא יעיזו להודות בזה. נעמי לא איבדה את כל אלה והמשימה #1 שלי – שהיא גם לא תאבד.

יש בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים או אחרים שיכולים להתאים

אני פתוח לבדוק מסגרות, אבל אני מחפש לא רק שיטה אלא בעיקר אנשים ספציפיים שיכולים להיות קשובים באמת לילדה שלי ורואים גידול ילדים באופן דומה לי. זה הקריטריון העיקרי מבחינתי. מה שעוד מקשה באופן כללי על רישום לבי״ס זה שהחיים שלנו דינמיים – בין באלי, דובאי, ישראל ומוסקבה (וגיחות לעוד מדינות). אני ונבי משתדלים לחיות חיים מלאים וממלאים ושאף אחד לא יצטרך להתפשר (כן להתגמש אבל) על מה שחשוב לו, גם נעמי. זאת דינמיקה מורכבת מאוד, אבל אנחנו עושים מה שאפשר כדי לשתף פעולה ולהיות פתוחים לצרכים והרצונות אחד של השניה, וזה מאפשר לנו לקיים את אורח החיים הלא שיגרתי הזה.

בתי ספר הם מסגרות מלאכותיות, או מנגנון חברתי שמייצר אחידות ולא בהכרח מפתח את הילד

אני מסכים עם הרבה מהביקורת, אבל חשוב לי להדגיש שההתלבטות שלי היא לא רק אידיאולוגית אלא מאוד אישית ופרקטית. זה לא דיון תאורטי על מערכת החינוך, אלא החלטה יומיומית על ילדה ספציפית, עם צרכים ספציפיים, בתוך חיים מאוד ייחודיים. אני מאמין שיש הרבה דברים יפים שקורים אפילו בתוך מערכת החינוך הממלכתית, אבל כמו שהזכרתי קודם, הסיטואציה שלנו מאוד ספציפית וזה ממש לא One size fits all. זה ההפך הגמור.

לסיכום, אי אפשר להבין את כל התמונה מפוסט אחד קצר. מדובר בתהליך מתמשך – מה שאני עושה איתה עכשיו בגיל 7 זה לא מה שאעשה בגיל 10, וגם אני אהיה אדם שונה. אני מתאים את הדרך כל הזמן למציאות, לצרכים שלה ולמה שאני לומד כהורה, ובחרתי לאפשר לכם הצצה לתוך החיים שלנו.

אם הבנתם שזה פוסט קריאה לעזרה אז כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון. טוב לנו, נעמי ילדה בטוחה ושמחה ועם חיי חברה תוססים יותר ממה שלי היו אי פעם, ואני די רגוע גם לגבי העתיד שלה – לפחות מהמקום שאנחנו עומדים בו כרגע. אני שמח לשתף ולדסקס, לתרום ולהיתרם, וזאת כל הכוונה כאן.

אני רוצה לשתף את ההעדפות שלי לגבי האופן שבו אני אוהב לקבל תגובות:

• שפיטה (״אתה הליקופטר״) זה הדבר שהכי פחות תורם לי – זה כמו להגיד לי ״אתה לא טוב/לגיטימי/ראוי״ ואז במקום להיות עסוק בדיון מעניין על האספקטים השונים של גידול ילדים, אני מתבקש להוכיח שאני כן ראוי.
• ביקורת ועיצות (״אתה צריך לשחרר״) זה גם לא הפידבק המועדף עליי – זה אמנם יכול לספק לי נקודת מבט חדשה, אבל זה מספק אותה מתוך אמירה של ״אתה לא בסדר״ ולא מתוך אמירה של ״אתה בסדר, אבל שתדע שיש עוד דרך לעשות את זה״.
• שיתוף של נסיון אישי ונקודות מבט (״הילדים של אחותי שהיום בוגרים למדו חינוך ביתי ו…״) זאת האפשרות הכי נעימה ומועילה עבורי. ספרו לי על הנסיון שלכם, ספרו לי מה קלטתם מתוך הדברים שלי, ספרו לי מה עלה בכם כשקראתם – זה נותן השראה, זה מכבד את העובדה שאתם לא יודעים עליי כמעט כלום, וזה משאיר לי מקום לעשות את הבחירות שנכונות לי ולכם לעשות את הבחירות שנכונות לכם בלי להציע שהן צריכות להיות אותן הבחירות.

ועדיין, תודה לכל מי שהגיב, זה עוזר לי לדייק את המחשבות ולהבהיר את הדרך.