״היופי הוא בעיני המתבונן… אלא אם המתבונן הוא שטוף מוח.״ או לחלופין: ״על טעם וריח אין להתווכח – אלא אם אתה כבר מזמן לא יודע מה הטעם והריח שלך, כי אתה מתאים את עצמך למוסכמות חברתיות.״
פרק אחרון
היא לא הייתה בדיוק הטעם שלי מבחינת המראה, אבל זה לא היה משנה. בסך הכול התחבקנו כחלק מהפעילות שהתרחשה באותו האירוע.
לא תיארתי לעצמי שהחיבוק הזה יוביל לחיבור פיזי נדיר ומיוחד במינו, שיוביל לחיבור נפשי מיוחד במינו, ושבסופו של דבר יוביל לאכזבה – כי היא במערכת יחסים. אמנם פתוחה, אבל עדיין מערכת יחסים, ואני רציתי את כל החבילה.
עברו יותר מחודשיים, אינספור שיחות וגם כמה מפגשים, ופתאום אני מתעורר לראשונה לעובדה שהיא בכלל לא כזה הטעם שלי.
ובכל זאת נהניתי איתה כל כך. המגע היה מעולה, המיניות הייתה מקודשת… איך זה יכול להיות? היא יפה בעיניי או לא? היא מושכת בעיניי או לא?
כשאני חושב על הקריטריונים שהיא לא עומדת בהם – לא, היא לא ממש הטעם שלי. אבל כשאני שוכח מזה ופשוט שואל את עצמי בלי הגיון והסברים – האם בא לי להיות איתה, לחבק אותה? התשובה היא כן. כן ברור ומוחלט.
מה קורה כאן?
פרק ראשון
אני זוכר, אי שם כשהייתי טינאייג׳ר בתיכון, היו לי חברות וממש נמשכתי אליהן. לא הייתה קיימת בי השאלה אם הן ״נראות טוב״ או אם הן ״כוסיות״. לא הייתה קיימת בי מחשבה כזאת וגם לא היו סטנדרטים מסוימים.
בצבא היה רגע קטן – ניצן של פיתוח דימוי מראה שמותאם לסטנדרטים חברתיים. התחלתי עם אחת החיילות בבסיס, ואחד החיילים שראה את זה (והיה חבר שלה, וגם הומו) אמר: ״יש לה גוף ממש טוב״. ובינתיים המוח שלי, כמו קומנדר דאטה או בינה מלאכותית, מתעד: ״הגוף שלה = גוף טוב״. ההערה נרשמה במערכת.
מאז תיעדתי עוד הרבה סימנים כאלה – מי יפה יותר ומי פחות. אם אהיה עם זאת, זה אומר שזכיתי בלוטו; אם אהיה עם ההיא, זה אומר שהתפשרתי. מערכת שלמה של חישובים כדי למקם את עצמי נכון במשחק הזיווגים שקובע את הערך הנתפס שלי בחברה, וככל הנראה גם כלפי עצמי.
ובאמת מצאתי לעצמי חברה יפיפייה, שעמדה בקלות בדרישות התפקיד שיועד לה – להיות הסוהרת בבית הכלא הפנימי שלי. היא החזיקה בערך שלי, ולכן אני לא הייתי חופשי כי הייתי תלוי בה, וגם היא לא הייתה חופשייה כי היה לה תפקיד למלא. דאגתי להתנהג בצורה שתזכיר לה את המקום שלה.
(זה לא שהיא התנגדה – זה תפקיד מאוד פופולרי ויוקרתי בחברה שלנו.)
והנה עברו הרבה שנים ושוב מצאתי את עצמי עם דוגמנית. רק שהפעם היא לא הייתה ממושמעת. לא היה אכפת לה שהיא בתפקיד והיא עירערה את הערך שלי כל יום. באופן כמעט שיטתי היא מצאה איך לזעזע עמוקות את תפיסת הערך שלי – ואז להחזיר, ואז לזעזע, ואז להחזיר.
במשך זמן מה פשוט חוויתי כאב ובלבול עצומים באופן יומיומי, בלי שמץ של מושג איך יוצאים החוצה מהלופ הזה.
עד שיום אחד זה קרה. בלי שהרגשתי, משהו השתנה. משהו היכה בי ופתאום יצאתי החוצה. זה לא היה רק מטאפורי – באמת יצאתי החוצה. וכשיצאתי, עשיתי את הבלתי אפשרי: נתתי למה שקבע את הערך שלי להישאר מאחור. לא ידעתי מי אהיה בלי זה, אבל יצאתי בכל זאת.
לא ידעתי מאיפה זה הגיע – לא מהמחשבה. זה הגיע מהגוף, וזה היה חד-משמעי. לא היו יותר תהיות. באותו הרגע שום דבר אחר לא היה קיים, רק האקט הזה.
אאוריקה!
השחרור
במבט לאחור, לשחרר שליטה ולתת לחיים שלי כפי שהכרתי אותם ללכת – היה השלב הראשון, זרע. היום הוא פורח, יפה, תופס מקום ותשומת לב, מרגיש בנוח איפה שהוא נמצא, וכבר מתחילים לצוץ פירות קטנים וירוקים.
הפעם הפירות האלה הם באמת שלי. אני מרשה לאנשים לקטוף כמה שהם רוצים – גם בגלל שאני יודע שיגדלו עוד, אבל בעיקר בגלל שאני כבר לא צריך אותם.
אני כבר לא צריך לתת ערך כדי שיהיה לי ערך. אני יודע שהערך הוא מעצם היותי.
וככה, כשאני יודע את זה, אני מרשה גם לערך שלך להיות שם מעצם היותך – בלי שתצטרכי לעמוד בסטנדרטים מיוחדים.
סיום
התמונה מבטאת את המצב שבו אנחנו לא מכירים בערך האמיתי של הדברים – מדמיינים שאנחנו לא שווים כלום, כשבעצם איננו רואים את השפע שכבר קיים. היא נוצרה בעזרת מודל בינה מלאכותית ״Flux״.
קראו עוד על השחרור מפחדים והתפיסות המגבילות שלנו.
