כמו שכולנו יודעים אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, הקלפים מתערבבים, אמת יוצאת לאור, וזה תלוי בנו איך התקופה הזאת תיגמר.
יש סבירות גבוהה (מאוד בעייני) שהמצב עוד יקצין, אבל באיזשהו שלב אנחנו נגיע לסטטוס קוו חדש, והשאלה המתבקשת היא – מה הסטטוס קוו שאנחנו רוצים?
כלומר, נגיד והיינו יכולים לבחור איך הסיפור הזה יגמר, איך היינו רוצים שהוא יגמר?
החזון שלי
אני מדמיין דרך חדשה לניהול החברה שלנו שתהיה שונה מהיסוד, משהו שלא נראה בעבר, שרק הרשינו לעצמינו לפנטז עליו עד עכשיו בדמיון. ההתארגנות הניהולית הזאת תצמח מתוך העם, למען העם, מתוך ואל-תוך ערכים של שיתוף פעולה, כנות, שקיפות, ולמען חופש. לא יהיה דבר כזה יותר ״פוליטיקאים״. מי שיאייש את הכיסאות בתפקידי הניהול יהיו אנשים כמוני וכמוך, משרתי ציבור שנבחרו אחד אחד, ולא דרך תחרות כמו שיש היום, אלא מתוך שיתוף פעולה. נבחרים שמכבדים אחד את השני ואת האחריות שהם קיבלו, מתחלפים כל תקופה ומכירים תודה על האמון ששמנו בהם.
אני מדמיין שתובטח לכל אדם הכנסה בסיסית שלא תלויה בדבר ועונה על כל הצרכים הבסיסיים. אנשים עדיין יוכלו לפתח קריירות ולהגדיל את הכסף שהם מרוויחים, אך מכיוון שחיים מכובדים יובטחו לכולם בלי יוצא מן הכלל – אנשים לא יאבקו כדי לשרוד, לא יהיה להם צורך לשקר ולרמות, ובטח שהם לא ״ידחקו לפינה״ עד כדי פגיעה באנשים אחרים. רעב, זנות, ומצבים הישרדותיים נוספים יעלמו מהעולם.
אני מדמיין שימשיכו להיות מדינות, או אזורים, אבל מסיבה שונה ממה שיש היום. אנשים יוכלו לחיות איפה שהם רוצים – לא יהיה צורך בדרכון. נבחר לחיות איפה שאנחנו חיים בגלל האופי של קבוצת האנשים שהתאגדה שם, בגלל האקלים של האזור, ובגלל אורח חיים מסויים שבחרו לקיים שם שפשוט מתאים לנו. נוכל לעבור מקום מתי שנרצה.
יש לי עוד המון מה להגיד בנושא, אבל נראה לי שהבנתם את הפואנטה.
המצב שרשמתי בטח נשמע too good to be true, נכון? אז השאלה המתבקשת היא – איך בכלל אפשר להגיע למצב כזה?
לחזור הביתה
בעייני, התקופה הזאת יכולה להסתיים בשינוי שהוא ״קוסמטי״ בלבד שבמסגרתו, גם אם יהיו למראית עין מספר שיפורים – בפועל האנושות תמשיך להתנהל כרגיל, בתוך מסגרת של פחד ובלבול. יש גם אפשרות אחרת, שהתקופה הזאת תוליד אנושות חדשה ותאפשר חופש ושגשוג שלא ראינו מעולם בהיסטוריה האנושית.
מה יוביל להתממשות האפשרות השניה הקוסמת לנו?
כדי ליצור בית חיצוני, עלינו ליצור קודם כל בית פנימי.
בית פנימי
כשאני נוכח ברגע הזה, חש את הגוף ואת הסביבה שלי, עירני ומוכן להיות בשביל עצמי – אז אני מרגיש מלא. באותו הרגע הכל לגמרי בסדר, ולא חסר דבר. אני לא צריך שיקרה משהו מיוחד כדי להרגיש שהכל בסדר, כי הכל כבר בסדר. ואז, ככל שאני נוכח בחווייה הזאת יותר במהלך היום ככה תחושת הנינוחות שאומרת שהכל בסדר צובעת יותר את היום שלי, אני בהוויית ״הכל בסדר״ ואני מתחיל לסמוך על זה שתמיד אוכל לחזור לנוכחות הזאת בעתיד.
כשאני מספר לעצמי שאני לא בסדר או שמשהו אחר לא בסדר, אז יש בעיה. ״יש בעיה״ זה מצב הווייה, ממש כמו מצב ההווייה ״הכל בסדר״. וכשיש בעיה אז אני נע מתוך רצון לתקן את מה שלא בסדר. לסיים עם זה כבר, לתקן את זה, כדי שזה יחזור להיות בסדר. אבל הדרך הכי טובה לתקן הוויית ״יש בעיה״ זה לשחרר מהנסיון לתקן וחזור לנכוח ברגע הזה, בתוך עצמי, בנוכחות שלי שמזכירה לי מעצם היותה שהכל בסדר.
אז, כדי לאפשר את שינוי התודעה הזה, יש צורך ב-״מסה קריטית״ של אנשים שיהיו ב״הוויית הכל בסדר״. ככל שיותר אנשים יעבירו יותר רגעים בחיים שלהם בתחושה שהכל בסדר, וינועו מתוך סקרנות והשראה – כך האפשרות שניצור את השינוי המהותי המיוחל יותר סבירה.
אבל יש עוד תפיסות שיכולות לאפשר לנו לחיות יותר בשלום, ולתמוך עוד בשינוי הזה:
– ״הכל מדוייק״ או ״ראייה תהליכית״: הנינוחות של מצב ההוויה שבו הכל בסדר מאפשרת לשחרר משפיטה שמתלווה לרעיון של ״טעות״. המחשבה שעשינו טעות מרמזת שאנחנו אמורים לדעת מראש את התוצאות של הבחירות שלנו, ושזה לא בסדר כשאנחנו לא צופים את התוצאה באופן מדוייק. לראות את הפעולות שלנו כחלק מתהליך עוזר לתת לפעולות שלנו הקשר. כשהפעולות שלנו הן צעדים בדרך לאנשהו, אנחנו מתחילים לקבל את הצעדים שמובילים למקום לא צפוי כחלק מהתהליך וגם ללמוד מתוך התוצאות. אנחנו גם הופכים יותר נינוחים עם חוסר וודאות בחיים שלנו, ומתייחסים למצבים של קונפליקט בסקרנות במקום לראות בהם איום.
– אחדות ושיתוף-פעולה: הראייה התהליכית מאפשרת לנו לאהוב את עצמינו (ואחרים) גם כשהפעולות שלנו לא מדוייקות. ענווה שכזאת. אנחנו מרשים לעצמינו לראות שמתחת לכל הביטויים האנושיים יש משהו שמשותף לכולנו – הכמיהה לאהבה. אנחנו רואים את עצמינו באנשים שסביבנו, שמנסים כמונו ״לחיות נכון״ ולהיות שמחים ומרוצים, כל אחד ואחת בדרך שלהם\ן. בכלליות, אנשים מפסיקים לסמל בשבילנו מקור לתחרות \ סכנה \ אתגר, ומתחילים לסמל בשבילנו מקור לחברות \ השראה \ תמיכה. אנחנו מתחילים להרגיש אכפתיות לאנשים באשר הם, ומחפשים למצוא את המקומות שבהם הרצונות שלנו ושלהם נפגשים כדי לחיות בהרמוניה וליצור שיתופי-פעולה מעצימים.
לסיכום
יש בי תקווה שהתקופה הזאת תוביל אותנו להוויית ״הכל בסדר״ ו״הכל מדוייק״ ו״כולנו אחד״. מקווה שגם הצתתי בך קצת את התקווה הזאת ואת הדמיון של האפשרויות המופלאות שיפתחו בפנינו כשזה יקרה.
אני גם מתכוון להמשיך לעזור לתהליך הזה לקרות, מעבר לכתיבת פוסטים בפייסבוק. ויש לי הזמנה אל כל מי שרוצה להיעזר בי כדי להרחיב את הוויית ה״הכל בסדר״ בחיים ואת שאר הדברים שכתבתי למעלה – תכתבו לי.
צירפתי ציור של נייטיב-אמריקן שיבטי כזה שציירתי, גם כי אני פשוט גאה בו 🙂 אבל גם כי תווי הפנים שלו משדרים לי וייב של מישהו נוכח, שרואה את המציאות כמלאת משמעות ואת האנושות כמשפחה.
