שמתי לב שכשאני עושה לייק לפוסט, אני לפעמים עושה לייק למה שכתוב כי גם אני חושב ככה, אבל לפעמים אני עושה לייק לאדם כי רוצה להרגיש קירבה אליו, ולפעמים אני רוצה לתמוך בו בדרך שהוא עושה – והפוסט, בלי קשר לכמה שאני מתחבר אליו, הוא צעד בדרך הזאת.
שמתי לב שאני עושה יד או לב או חיבוק או עצוב או כועס כדי לבטא כל מיני משמעויות שבשבילי הן מאוד ספציפיות.
שמתי לב שכשהוא מראה שהוא זיהה את הכוונה שלי והוא מכיר בה, אז אני מרגיש חיבור, כאילו שאנחנו בזה ביחד.
קראת עד הסוף… קול!
אם נהנת, אשמח לקבל ממך תגובה כאן למטה 
כשאני כועס (אבל לא מוצף רגשית), אז אני מרשה לכעס להתבטא ישירות. אני כנראה אשים אליו לב (חום בסרעפת ולפעמים בגרון, רעד קל בגוף, האוזניים
תקשורת מקרבת וגם תקשורת מתנות מציעות תובנות וכלים חשובים לתקשורת חומלת ויעילה. בעוד שהן חולקות קווי דמיון כמו אמפתיה, גישה לא מאשימה ושיתוף פעולה, הן שונות מבחינת המבניות והדגש על ההתפתחות דרך הקשר.
הפוסט הזה מרגיש קצת כמו יציאה מהארון. המלצה: עדיף לקרוא על נושא כמו חיי נצח כשעדיין קצת מרחפים – לפני או אחרי השינה, או אחרי