הפוסט הזה מרגיש קצת כמו יציאה מהארון.
עדיף לקרוא על נושא כמו חיי נצח כשעדיין קצת מרחפים – לפני או אחרי השינה, או אחרי תרגול מדיטציה כלשהו. אם את/ה עכשיו במוד עבודה ויעילות אז שווה לשמור לאח״כ.
אני זוכר שכשהייתי קטן, נראה לי סביבות גן חובה, ניסיתי לדמיין את המצב שאין אני, כמו שסיפרו לי שקורה כשמתים. אני זוכר שהיתה לנסיון הזה השפעה עליי, חויתי משהו כמו להיות בשחור אינסופי וקר, לא מבחינת טמפרטורה אלא שאין שום נוכחות או חיים. זה עשה אותי עצוב ואחרי כמה פעמים שניסיתי הפסקתי.
מאז עברתי הרבה וגיליתי את האמת שלי בנושא, שהחיים הם חיי נצח.
לא צריך לחכות למוות כדי לגלות את זה, אבל הגילוי דורש אומץ מסויים.
אני מכיר את האופן שהתודעה שלי מתפקדת – היא מדלגת בין המימד הדואלי לבין הנצח בקצב מסחרר. אני לא יודע אם הקצב של המעברים נאמן לחוקי הזמן הלינארי שאנחנו מודדים עם השעון, אבל מה שבטוח זה שהוא חומק לנו מבעד לתודעה. הוא חומק כמו שבסרט אנימציה הפריימים המתחלפים נראים לנו כמו דמויות זזות למרות שמדובר בציור סטטי אחד שמתחלף בציור אחר.
ובסרט של המציאות, הרגע שבין סצינה לסצינה הוא רגע של יצירה – האנימטור והבמאי והתסריטאי מחליפים מילים ומחליטים מה יקרה בסצינה הבאה, ואז לוחצים פליי. ברגע ההוא של הבין-לבין – אין גוף והנצח כבר כאן. זה רק עניין תודעתי.
ויכלתי להישאר ׳שם׳ בנצח, בחיי שיכלתי. מספר פעמים ניתנה לי ההזדמנות אבל בחרתי ׳לחזור׳, כי האמת שאני לא מפחד להיות ׳כאן׳. אני ממש רוצה להיות ׳כאן׳, רק הגוף שלי והנפש שלי מפחדים מזה לפעמים.
סיפור אחר
אם הייתי בלי הכנה, בלי שהיה לי כבר סיפור אחר בתודעה לגבי החיים האלה, לא הייתי מסוגל לשים לב שביקרתי ׳שם׳ וחזרתי ל׳כאן׳. הייתי מדפדף את זה כאילו לא קרה כלום. לא נברא ולא היה. עסקים כרגיל. ואני יודע בוודאות מוחלטת ש-וואו כמה אני מדפדף כל יום וכל רגע.
הקסם המופלא של החיים נמצא כאן ועכשיו, כמה ממנו אני באמת מוכן לראות? כל פעם אני מרשה לעצמי קצת יותר, קצת יותר לשחרר את אשליית הידיעה ולהרשות לסיפור חדש ומפעים מעבר לכל דמיון, לטריפ של החיים במלוא המובן, להתגלות בפניי.
באתי כדי לחוות
המופלאות של החוויות שאני חווה ׳כאן׳, כאדם, היא בעומק ובעושר שלהן. הן הרבה יותר עמוקות ועשירות מאשר חוויית החיים שבלי גופ(ים) אנושי(ים).
לפעמים הפחד כה גדול עד שאני מתנגד ונסגר ואז אני סובל. לפעמים יש כאב, לפעמים עצב על מה שכבר לא יהיה… אבל לרוב, ובימים האלה במיוחד, יש שמחה, סקרנות, פליאה, וחום אוהב של ביחד.
אפילו שהנסיבות, גם האישיות וגם הלאומיות וגם העולמיות – כולן הכי מורכבות ולכאורה שליליות שאני זוכר, ועדיין התודעה שלי נמצאת הכי קרוב לאופן שהרגשתי כשהייתי ילד חסר דאגות, רק מודע יותר.
אני מוצא את זה מועיל להודות מדי פעם על עושר החווייה. עוצמת הרגשות, העושר החושי… זאת מערכת המולטימדיה הכי משוכללת שיש כנראה. זה מזכיר לי שיש גם את האפשרות השניה – שהרגשות עמומים, החוויות מעורפלות, החושים מרגישים יותר כמו הד או זיכרון של מה שאני חווה ׳כאן׳, כאדם, דרך חושי.
חיי נצח
וכל זה משרה עליי שלווה גם ברגעים אלה ממש, כי אני יודע שאני נישא על הכפות המסורות של אלוהים דרך החוויות המופלאות האלה, שבעומק ליבי אני מבקש לי אותן. אני נישא אל עבר האחדות הגדולה עם אלוהים, עם הכל, אי-שם באינסוף, שמתרחש כאן ועכשיו.
וכל זה קשור לכך שאנחנו חיים חיי נצח.
כי השלווה הזאת מגיעה מהנצח, מהאחדות, מאלוהים. בלי החיבור לאלוהות הייתי קליפה, הייתי זומבי, הייתי חי בתוך סבל מתמשך וחסר משמעות. אני יודע כי הייתי שם.
אני יודע שכל מה שאמרתי לא מוכיח כלום, ואולי גם לא משכנע, אולי גם עושה רושם שהחלקתי על השכל. אבל אולי זה נותן לך גם קצת השראה, ניצוץ של היזכרות אודות רבדים של החיים שאולי שכחת מקיומם.
