כן – הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל לא הכרחי.
וכדאי להבין את זה, כי אז אפשר להקטין את הסבל, להשלים עם הכאב, ולחוות חיים יותר נעימים.
כאב בלתי נמנע
הגוף שלנו מחווט כדי להרגיש כאב, זאת הדרך שלו לבקש תשומת לב, וזה עוזר לנו להבין את החיים כבני אדם יותר טוב.
יש כאבים שכולנו נחווה, למשל כאבי גדילה וכאב כשהשיניים יוצאות. יש כאבים שכמעט כולם חווים כמו כאב ראש או כאב בטן שמאותתים על צרכים של הגוף שלא נענים.
אבל חוויה של סבל משתנה מאוד מאדם לאדם.
סבל לא הכרחי
למה יש אנשים שבקושי חווים סבל בחייהם בעוד שאחרים סובלים המון?
חוויית הסבל נובעת מהתנגדות למציאות. כשקורה משהו ואני לא מסכים שהוא יקרה. בין אם אני מנסה לא להכיר בזה שהוא קורה או שאני מנסה לעשות שהוא יפסיק מיד – אני אחווה סבל. מידה של סבל שדומה למידת המאמץ שאני משקיע בהתנגדות למצב הקיים.
דינמיקה של כאב וסבל
אם למשל לא קיבלתי משהו שרציתי, כמו עבודה שלא התקבלתי אליה, או אישה (או גבר) שלא מעוניינת בי כמו שאני בה, אז זה כואב, כאב נפשי.
הכאב הזה יכול להפוך לסבל מתמשך, אם אחשוב שאני יודע שהעבודה (או הבחורה) מתאימה לי ונפלה כאן טעות, וזה לא הוגן.
אבל זה יכול להיות כאב קל וקצר, כמעט לא מורגש. אם בעקבות הצביטה שחוויתי כשהדלת נסגרה בפניי, מיד הבנתי שהעבודה או האישה הזאת היא בעצם לא בשבילי. ברגע הזה לפחות. בכך קיבלתי את המציאות ונמנעתי מסבל לא הכרחי.
ויש אפילו אפשרות להרגיש את הדלת הסגורה הזאת כמשהו חיובי. אם אני בוטח שמה שקורה הוא מדויק ולמעני, אז אני יכול להסתקרן ולשאול את עצמי למה מה שרציתי בעצם לא נכון כרגע? לא בגלל שאם אבין אז אוכל לשנות את זה – מחשבה כזאת אומרת שאני עדיין נאחז באשליה שנפלה כאן טעות ושאני בסבל. לשאול מתוך הידיעה שהמציאות היא תמיד האמת. הסקרנות הזאת הופכת את החוויה שיכלה להיות שלילית לחוויה התפתחותית.
ברגע שאהיה מסוגל להבין למה התקיים הפער בין הרצון לאמת, מה שלפעמים יכול לקחת זמן, אז תקרה למידה והמודעות תתרחב. התרחבות המודעות משמעה התקרבות לאמת. התקרבות לאמת משמעה חיים יותר הרמוניים, יותר שמחים, יותר מספקים.
סבל לא פתור מוביל לטראומה
כשאני נאחז ברעיון שקרתה כאן טעות, כשאני לא מאמין שהמציאות יפה ומיטיבה אלא שנעשה עוול, ואני לא פותר את המחלוקת הזאת ביני לבין המציאות, אז הקונפליקט ממשיך לחיות בתוכי גם אם הפסקתי לחשוב על זה או אפילו שכחתי שזה קרה. המצב הזה הוא מה שאנחנו מכנים ״טראומה״.
סבל קורא לנו לחזור לקחת אחריות על חיינו
באופן אבסורדי, ככל שאנחנו מסכימים להכיר במציאות כאמת של הרגע הזה, ככה יש לנו יותר יכולת לשנות אותה. כדי לפתוח דלת נעולה יש להכיר בכך שהיא נעולה, אחרת לא נחפש את המפתח. עוד משהו שנחוץ כדי שנחפש את המפתח זאת הידיעה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו, כלומר שזה אפשרי לנו לפתוח את הדלת.
יש קשר ישיר בין סבל לבין תפיסת עצמי כקורבן של המציאות, והדרך להפסיק לסבול היא להכיר בכך שאני יוצר את המציאות, בין אם במודע ובין אם שלא במודע.
תודעת קורבן ותודעת אדון
המעבר מתפישה קורבנית לתפישה של בעלות, של יצירה, זה לא שינוי של מחשבה, אלא שינוי של נקודת מבט.
אם יש את העולם ויש אותי, בנפרד, ואם העולם הוא ג׳ונגל קר ולא מתחשב, אז אני מסכן ואני נתון לחסדיו.
אם העולם ואני הם אחד, אם ההוויה שלי היא מקור החוויה החיצונית שלי, והמחשבה שלי מעצבת את ההוויה שלי, אז אני אדון (מאסטר), בעל הבית, יוצר מציאות.
רוצה לקבל ממני תמיכה במעבר מתודעת קורבן לתודעת יוצר/ת? לחצ/י כאן
