איזה חמודים אנחנו… רואים אישה, גבר, עבודה, טיול (וכו׳) אטרקטיבי, ואז מדמיינים שאנחנו רוצים את זה – שזה יעשה אותנו שמחים.
זה יכול באמת למלא לזמן מה את החור שיש לנו בלב. לפעמים זה ממש מרגיש כאילו שכבר אין חור… אבל יש.
אם רדפנו אחרי משהו, או אם ברחנו ממה שיש כרגע כשאנחנו פה עם החיים הרגילים שלנו – אז יש חור. והוא לא הולך לשום מקום.
החור
החור הזה הוא החוסר של עצמנו. הריחוק שלנו מעצמנו. זה המקום הזה בחדר של הלב ששמור לעצמנו, וכאשר המקום ריק – כל החדר מרגיש ריק, ואז בודד לנו.
כדי למלא אותו, אנחנו יכולים להתחבר פנימה, ללמוד לאהוב ולהעריך את מה שיש, במקום לרדוף אחרי פתרונות חיצוניים זמניים.
מחשב מסלול מחדש
כל הדברים שנראים לנו קריטיים בחוץ – הדברים שאנחנו ממש צריכים שיהיו לנו עכשיו, אבל עכשיו! – הם השתקפות של הכאב שיש לנו כשאנחנו מסתכלים לתוך הלב ורואים חדר ריק.
זה מרגיש כמו לאבד אדם אהוב, שהיה כל עולמנו – הורה או ילד. ואז, כדי למצוא טעם מחודש בחיים, אנחנו מסמנים מטרה: אישה יפה כמו בסרטים, בית מגניב, לעשות מה שבא לי, וכסף! מלא כסף! 👽
אנחנו מקווים שרק אם יהיה לנו את כל זה – נרגיש סוף סוף את המלאות הנכספת.
אנחנו חמודים בזה שכל כך חשוב לנו להרגיש מלאים, להרגיש שהאהבה בוערת בנו, שהבית נמצא כאן – בכל מקום שאנחנו. אנחנו רוצים קרבה, אינטימיות, להרגיש שכמו שאנחנו זה טוב, זה שלם, זה ראוי.
וזה לא כל כך מורכב, ולא כל כך קשה להגיע לשלמות הזאת. זה הרבה יותר קל מאשר המרדף המתיש אחרי האושר שמסתתר לכאורה במיטה עם הבחורה היפה או בארנק המלא בשטרות.
תפישת העולם הרווחת לא מראה לנו את הדרך לשם. לכן זה יכול להיראות קשה ומבלבל, כי לאן שאנחנו מסתכלים – אנחנו רואים שלטים שמכוונים אותנו לכל מקום, רק לא למקום הנכון.
כל מה שאנחנו צריכים זה לצייר מפה שלוקחת אותנו למקום הנכון ולהמשיך ללכת. וזה נהיה יותר ויותר קל, בקצב אקספוננציאלי – כל שנה פי כמה יותר טוב מהשנה שלפניה.
איך מציירים את המפה הזאת?
באופן כללי, זה קשור ליחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם (זה היינו הך).
זה ללמוד איך לאהוב. מה זאת אהבה. איך מיישמים את זה בפועל. ככל שמעמיקים בתהליך – זה מתעדן.
זה כמו ללמוד לצייר: בהתחלה מציירים איש מקל – צעד קטן וגס יחסית, אבל עדיין צעד. אחר כך זה מתעדן לאט לאט, עד שמציירים ממש כל שערה וקמט.
השלב המעודן הזה משול למצב שבו מתפתחת מודעות למה שנעים לנו ומה שלא, למה שתואם את המצפן הפנימי שלנו ומה שלא. מתבסס סדר בין המחשבות, הרגשות, הדחפים והרצונות, ובהירות לגבי ההתייחסות הנכונה אליהם.
התהליך לוקח זמן, אני לא אשקר. כל אחד מהנקודה שלו כמובן. לי, מאז נקודת המפנה שבה החלטתי להתמסר לתהליך הזה, לקח חמש שנים עד שהתחלתי להרגיש קרוב לעצמי באופן יציב. אני עדיין מעמיק בתהליך, אבל חוויית החיים כבר הרבה יותר נעימה, ואני לא ממהר לשום מקום.
הגעת ליעד
בשלב הזה, החדר כבר לא ריק כל הזמן. העצמי הזה שהזכרתי קודם כבר מבקר בו. הוא מרגיש בטוח יותר להיות כאן איתנו. אנחנו כבר לא מתעלמים ממנו, לא מכריחים אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה, לא שופטים ולא מבקרים אותו.
ואז יש הרגשה שהכל טוב. כבר לא משנה מה המצב במיטה או בארנק – בפנים נינוח ונעים לנו.
כבר לא מתאים לנו לעבוד במשהו שלא מעניין אותנו – אנחנו מקדישים את עצמנו למה שבאמת משמח אותנו. וגם לא מעניין אותנו להיכנס לקשר שטחי – אנחנו רוצים קשר שיפתח לנו את הלב, שילמד אותנו לאהוב עוד יותר.
כבר לא חסר לנו כלום, אבל נשמח להעשיר את החוויה.
דיסקליימר
זה טקסט שנועד בעיקר לתת השראה. החיים שלי השתפרו ללא הכר בעקבות ההתקרבות לעצמי.
אני חושב שככל שיותר טוב לנו כאינדיבידואלים – יותר טוב לנו גם כחברה, והייתי רוצה לעזור לזה לקרות.
