המים שוקטים ואני מתחיל לשקוע לתוכי, ואז – הקול מגיע. הוא מדבר מהר ומערבב את המים, ואני מיד צף, מאבד קשר עם העמוקים. הוא צועק והוא מסביר בהגיון למה כמו שעכשיו זה לא בסדר, ושצריך לעשות… ואני? רק רוצה למטה, למקום האפל והחשוך והעמוק, איפה שאני יכול לשמוע כל רחש של הלב שלי.
״בסדר, יאלה, זריז אני אעשה מה שצריך ואסיים עם זה. כמה דקות של עבודה מאומצת ואוכל סופסוף לנוח אל תוכי״.
יורד הערב. לא סיימתי, אפילו לא קרוב. לא פגשתי את עצמי. לא חייתי גם היום. אולי עכשיו, בחסות הלילה אוכל לפגוש את עצמי… לפנות בוקר, אחרי כמה שעות ואינספור פוסטים, עדיין ללא טיפת הזנה. אולי מחר.
