הייתי לפני כמה ימים בסדנא שנקראת ״מכוחניות לעוצמה״ שעסקה בצ׳אקרה השלישית (מקלעת השמש) ובמצבי התפתחות תודעתיים שונים שקשורים אליה, והיתה לי חווייה שעכשיו עוזרת לי מאוד להיות נוכח ומחובר.
אני לא יודע כמה מותר לי לחשוף מתוכן הסדנא, אז אמעיט בפרטים ואגיע ישר לנקודה: בשלב מסויים התבקשנו לעבור למצב התודעה האחרון – תמימות ילדית. עמדתי מבולבל ואחרי כמה זמן פניתי למנחה, מה פרם סוגנדהו, כדי לשאול אותה מה היא עושה כדי להגיע למצב התודעה הזה. היא בדיוק דיברה עם אחד המשתתפים, ודיברה ודיברה, ואני חיכיתי וחיכיתי כדי לשאול איך להיות פשוט אני – ופתאום זה קרה מעצמו. בזמן שחיכיתי הרגשתי את התלותיות וחוסר האונים שלי, ומשהו בתוכי שחרר ופתאום פשוט הייתי אני. לא היו לי יותר שאלות, פשוט עמדתי שם… רק שפתאום הייתי נינוח.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהגעתי למצב תודעה הזה, הוא שזה כל-כך פשוט, כמעט פשוט מדי. אין מה לעשות, וגם אין תחושה שצריך לעשות משהו.
הדבר שקלטתי מיד אחרי זה הוא שזה ממש, אבל ממש מוזר להרגיש שאני לא צריך לעשות כלום, ושיש איזה חלק בי שכבר מנסה לגרום לי לחזור ולהרגיש שוב שאני צריך… משהו. ישבנו לדבר על התרגיל ומעליי ארב לי הדבר הזה, מחכה שדעתי תהיה מוסחת והוא יוכל להיכנס שוב ולגרום לי להרגיש את אי-הנוחות הרגילה.
אני לא מדבר פה בשפה מטאפורית, זה הרגיש בדיוק ככה – שזה אורב לי. מוזר? גם לי זה מוזר.
מאז הסדנא ועד עכשיו כשאני כותב את הפוסט – אני נוכח הרבה יותר. אני פשוט מרגיש עכשיו בנוח עם להרגיש בנוח, וכשאני פתאום נכנס לקריז הזה של ״צריך״ אז אני לוקח רגע להיזכר בחוויה הזאת.
