איזה חמודים אנחנו…

רואים אישה / גבר / עבודה / טיול (וכו׳) אטרקטיבי, ואז מדמיינים שאנחנו רוצים את זה – שזה יעשה אותנו שמחים.

זה יכול באמת למלא לכמה זמן את החור שיש לנו בלב, לפעמים זה ממש מרגיש כאילו שכבר אין חור… אבל יש.

אם רדפנו אחרי משהו, או אם ברחנו ממה שיש כרגע כשאנחנו פה עם החיים הרגילים שלנו – אז יש חור.

והוא לא הולך לשום מקום.

החור הזה הוא החוסר של עצמנו. הריחוק שלנו מעצמנו. זה המקום הזה בחדר של הלב שלנו ששמור לעצמנו, וכאשר המקום ריק – אז כל החדר מרגיש ריק, ואז בודד לנו.

כדי למלא אותו, אנחנו יכולים להתחבר פנימה, ללמוד לאהוב ולהעריך את מה שיש, במקום לרדוף אחרי פתרונות חיצוניים זמניים.

חור

כל הדברים האלה שנראים לנו כל כך קריטיים בחוץ, הדברים שאנחנו ממש צריכים שיהיו לנו עכשיו, אבל עכשיו! הם השתקפות של הכאב שיש לנו כשאנחנו מסתכלים לתוך הלב ורואים חדר ריק.

זה מרגיש כמו לאבד אדם אהוב, אדם שהיה כל עולמנו, הורה או ילד. ואז, כדי למצוא טעם מחודש בחיים, אנחנו מסמנים מטרה: אישה יפה כמו בסרטים, בית כזה מגניב, לעשות מה שבא לי, וכסף! מלא כספים של כסף! 

מקווים, שרק אם יהיה לנו את כל זה, אז נרגיש סופסוף את המלאות הנכספת.

מחשב מסלול מחדש

אנחנו חמודים שזה כל כך חשוב לנו להרגיש מלאים, להרגיש שהאהבה בוערת בנו, שהבית נמצא כאן – בכל מקום שאנחנו, שאנחנו רוצים קירבה, אינטימיות, להרגיש שכמו שאנחנו זה טוב, זה שלם, זה ראוי.

וזה לא כל כך מורכב, ולא כל כך קשה להגיע לשלמות הזאת.

זה הרבה יותר קל מאשר המרדף המתיש שאנחנו כבר מקיימים אחרי האושר שמסתתר לכאורה במיטה עם הבחורה הכוסית או בארנק המלא בשטרות.

תפישת העולם הרווחת לא מראה לנו את הדרך לשם. לכן זה יכול להיראות קשה ומבלבל, כי לאן שאנחנו מסתכלים אנחנו רואים שלטים שמכוונים אותנו לכל מקום – רק לא למקום הנכון.

כל מה שאנחנו צריכים זה לצייר לנו מפה שלוקחת אותנו למקום הנכון ולהמשיך ללכת, וזה נהיה יותר ויותר קל, בקצב אקספוננציאלי, כל שנה זה פי כמה יותר טוב מהשנה שלפניה.

איך מציירים את המפה הזאת?
מה שאני יכול להגיד באופן כללי, גורף, שיתאים לכולם, זה שמדובר ביחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם (זה היינו הך). כמו שרמזתי כבר קודם.

זה ללמוד איך לאהוב. מה זאת אהבה. איך מיישמים את זה בפועל. וככל שמעמיקים בתהליך – זה מתעדן. זה כמו ללמוד לצייר – בהתחלה מציירים איש מקל, כלומר עושים צעד קטן וגס יחסית אבל עדיין צעד, ואז זה מתעדן לאט לאט עד שמציירים ממש כל שערה וקמט.

השלב המעודן הזה משול למצב שבו מתפתחת מודעות למה שנעים לנו ומה שלא, למה שתואם את המצפן הפנימי שלנו ומה שלא. מתבסס סדר בין המחשבות, הרגשות, הדחפים והרצונות, ובהירות לגבי ההתייחסות הנכונה אליהם.

התהליך לוקח זמן, אני לא אשקר. כל אחד מהנקודה שלו כמובן. לי, מאז נקודת המפנה, שהחלטתי להתמסר לתהליך הזה, לקח 5 שנים עד שהתחלתי להרגיש קרוב לעצמי באופן די יציב. אני עדיין מעמיק בתהליך, אבל חוויית החיים היא כבר הרבה יותר נעימה, ואני לא ממהר לשום מקום.

הגעת ליעד

בשלב הזה, החדר כבר לא ריק כל הזמן. העצמי הזה שהזכרתי קודם כבר מבקר בו. הוא מרגיש בטוח יותר להיות כאן איתנו. אנחנו כבר לא מתעלמים ממנו, לא מכריחים אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה, לא שופטים אותו ומבקרים אותו.

ואז יש הרגשה שהכל טוב. כבר לא מאוד משנה מה המצב במיטה או בארנק – בפנים נינוח ונעים לנו. ואז, כבר לא מתאים לנו לעבוד במשהו שלא מעניין אותנו – אנחנו מקדישים את עצמנו למה שבאמת משמח אותנו. וגם לא מעניין אותנו להשכיב מישהו/י שווה שבבוקר לא נבין מה אנחנו עושים כאן איתו/ה – אנחנו רוצים קשר שיפתח לנו את הלב, שילמד אותנו לאהוב עוד יותר, ועוד יותר.

כבר לא חסר לנו כלום, אבל נשמח להעשיר את החווייה.

דיסקליימר

זה טקסט שנועד בעיקר לתת השראה.

החיים שלי השתפרו ללא הכר בעקבות ההתקרבות לעצמי.

אני חושב שככל שיותר טוב לנו כאינדיבידואלים – יותר טוב לנו גם כחברה, והייתי רוצה לעזור לזה לקרות.

אז אני גם שם כאן הזמנה – אם הפוסט הזה דיבר אליך ותרצה/י לקבל ממני תמיכה בדרך שלך אל עצמך, אני מזמין אותך לפנות אליי בפרטי. אשמח להקשיב ולהציע את נקודת המבט שלי.

אשמש כסט חדש של שלטים שמכוונים אותך פנימה. אעזור לך לצייר מפה חדשה, ואלווה אותך עד שיהיה לך מספיק ביטחון כדי להמשיך את הדרך בעצמך.

ואם נתרמת מהפוסט, אשמח שתשאיר/י תגובה.