
מקום בעולם
התעוררתי הבוקר וזכרתי את הסוף של החלום האחרון, ועדין שריתי באווירה שלו. חלמתי, בלי להיכנס לפרטי החלום, שחברים שלי עושים יותר טוב ממני כל דבר

התעוררתי הבוקר וזכרתי את הסוף של החלום האחרון, ועדין שריתי באווירה שלו. חלמתי, בלי להיכנס לפרטי החלום, שחברים שלי עושים יותר טוב ממני כל דבר

האדם איננו דבר קבוע אלא תהליך מתהווה. הידיעה הפנימית איננה אירוע שמתרחש ברגע אחד, אלא תהליך מתמשך – דרך חיים. החברה שלנו, האמת וההרגלים שמעכבים

חשבון נפש הוא השוואה בין מי שהלב שלי יודע שאני, המוסר הנשמתי שלי, לבין מי שאני בפועל – הבחירות שלי. כדי לבצע את ההשוואה הזאת,

אני מזהה את הדגלים האדומים בקלות, ועכשיו אני גם מקשיב להם. בעבר לא חשבתי שמדובר בדגל אדום, סתם התנהגות שאני לא מעריך, זה כלום, מי

טקסט אישי ופגיע על המאבק עם ריצוי כפייתי וחיפוש אחר אהבה עצמית. הכותב מתאר את אי הנוחות שלו מלראות את עצמו בווידאו, כשהוא מזהה את החיוך המעושה והניסיון הנואש להתחבב. הוא חושף את השורשים הילדיים של ההתנהגות הזו – ילד עם לב פתוח שפתאום נדרש להתנהג כמבוגר בלי שהיה מוכן לכך, וממשיך לחפש את האהבה והקבלה שלא קיבל.
הטקסט מסתיים בשאיפה לתת לעצמו את האהבה שחסרה לו, להיות עצמו באמת, ולהעביר תחושת ערך ואהבה לבתו נעמי.

מבחן התודעה בתוך הפירמידה אליזבת הייך עוברת בתוך הפירמידה מבחן תודעה, שבו היא נחשפת (הווה) לרמות הולכות וגובהות של תודעה, ובתודעה שהיא נאחזת/מזדהה – שם

בגיל 25 עברתי מחלה שאחריה מערכת העיכול שלי נהייתה מאוד רגישה וכל דבר כמעט גרם לבעיות כאלה ואחרות. לא ידעתי עדיין שצריך להקשיב לגוף כדי

פוסט פסיכולוגי-רוחני המנתח את מעגל הפחד והנטישה העצמית. הכותב מסביר שהפחד הבסיסי ביותר שלנו הוא מנטישה עצמית המובילה לאבדון – מצב של אובדן שליטה על החיים.
הוא מראה כיצד אנחנו נוטשים את עצמנו כשאנחנו מאמינים לפחד ופועלים מתוך "צריך" במקום מתוך רצון אותנטי. הפוסט חושף מעגל פרדוקסלי: הפחד מנטישה גורם לנו לנטוש את עצמנו, ומציע תובנות על המעבר מתודעה פאסיבית-קורבנית לתודעה פעילה ואחראית.

״אני יודע שהכל אהבה… אז למה לפעמים נראה שיש מעשים שהם בכלל לא אוהבים?״ שאלתי את עצמי. ״בגלל הקונטקסט״, עצמי ענה לי. ״זה דומה למצב