
מקום בעולם
התעוררתי הבוקר וזכרתי את הסוף של החלום האחרון, ועדין שריתי באווירה שלו. חלמתי, בלי להיכנס לפרטי החלום, שחברים שלי עושים יותר טוב ממני כל דבר

התעוררתי הבוקר וזכרתי את הסוף של החלום האחרון, ועדין שריתי באווירה שלו. חלמתי, בלי להיכנס לפרטי החלום, שחברים שלי עושים יותר טוב ממני כל דבר

האדם איננו דבר קבוע אלא תהליך מתהווה. הידיעה הפנימית איננה אירוע שמתרחש ברגע אחד, אלא תהליך מתמשך – דרך חיים. החברה שלנו, האמת וההרגלים שמעכבים

נושא שתמיד רלוונטי, אבל בימים האלה הוא מרגיש בוער במיוחד. אנחנו נוטים לאפשר לעצמנו לעשות דברים מסוימים תחת תפקיד, סמכות או לחץ חברתי – דברים

כשקראתי את הספרים של קרלוס קסטנדה, הרגשתי השראה עמוקה ללכת בדרך הזו. כי אני מאמין באמת – בחיבור לאמת, בחיים של אמת, בדיבור של אמת.

כאוס זה הסדר הפלאי של הטבע. אנרכיה היא הכרה בסדר הטבעי הזה ומִיסוּדו, כך שאין אדם השולט באדם אחר. החכמה של הטבע פותחת בפנינו, כאשר

טקסט אישי ופגיע על המאבק עם ריצוי כפייתי וחיפוש אחר אהבה עצמית. הכותב מתאר את אי הנוחות שלו מלראות את עצמו בווידאו, כשהוא מזהה את החיוך המעושה והניסיון הנואש להתחבב. הוא חושף את השורשים הילדיים של ההתנהגות הזו – ילד עם לב פתוח שפתאום נדרש להתנהג כמבוגר בלי שהיה מוכן לכך, וממשיך לחפש את האהבה והקבלה שלא קיבל.
הטקסט מסתיים בשאיפה לתת לעצמו את האהבה שחסרה לו, להיות עצמו באמת, ולהעביר תחושת ערך ואהבה לבתו נעמי.

פוסט פסיכולוגי-רוחני המנתח את מעגל הפחד והנטישה העצמית. הכותב מסביר שהפחד הבסיסי ביותר שלנו הוא מנטישה עצמית המובילה לאבדון – מצב של אובדן שליטה על החיים.
הוא מראה כיצד אנחנו נוטשים את עצמנו כשאנחנו מאמינים לפחד ופועלים מתוך "צריך" במקום מתוך רצון אותנטי. הפוסט חושף מעגל פרדוקסלי: הפחד מנטישה גורם לנו לנטוש את עצמנו, ומציע תובנות על המעבר מתודעה פאסיבית-קורבנית לתודעה פעילה ואחראית.

״אני יודע שהכל אהבה… אז למה לפעמים נראה שיש מעשים שהם בכלל לא אוהבים?״ שאלתי את עצמי. ״בגלל הקונטקסט״, עצמי ענה לי. ״זה דומה למצב

״היופי הוא בעיני המתבונן… אלא אם המתבונן הוא שטוף מוח.״ או לחלופין: ״על טעם וריח אין להתווכח – אלא אם אתה כבר מזמן לא יודע