
פוסט יום כיפור, חלק ב׳: ״רק ביצעתי הוראות״
נושא שתמיד רלוונטי, אבל בימים האלה הוא מרגיש בוער במיוחד. אנחנו נוטים לאפשר לעצמנו לעשות דברים מסוימים תחת תפקיד, סמכות או לחץ חברתי – דברים
נושא שתמיד רלוונטי, אבל בימים האלה הוא מרגיש בוער במיוחד. אנחנו נוטים לאפשר לעצמנו לעשות דברים מסוימים תחת תפקיד, סמכות או לחץ חברתי – דברים
טקסט אישי ופגיע על המאבק עם ריצוי כפייתי וחיפוש אחר אהבה עצמית. הכותב מתאר את אי הנוחות שלו מלראות את עצמו בווידאו, כשהוא מזהה את החיוך המעושה והניסיון הנואש להתחבב. הוא חושף את השורשים הילדיים של ההתנהגות הזו – ילד עם לב פתוח שפתאום נדרש להתנהג כמבוגר בלי שהיה מוכן לכך, וממשיך לחפש את האהבה והקבלה שלא קיבל.
הטקסט מסתיים בשאיפה לתת לעצמו את האהבה שחסרה לו, להיות עצמו באמת, ולהעביר תחושת ערך ואהבה לבתו נעמי.
פוסט פסיכולוגי-רוחני המנתח את מעגל הפחד והנטישה העצמית. הכותב מסביר שהפחד הבסיסי ביותר שלנו הוא מנטישה עצמית המובילה לאבדון – מצב של אובדן שליטה על החיים.
הוא מראה כיצד אנחנו נוטשים את עצמנו כשאנחנו מאמינים לפחד ופועלים מתוך "צריך" במקום מתוך רצון אותנטי. הפוסט חושף מעגל פרדוקסלי: הפחד מנטישה גורם לנו לנטוש את עצמנו, ומציע תובנות על המעבר מתודעה פאסיבית-קורבנית לתודעה פעילה ואחראית.
״היופי הוא בעיניי המתבונן… אלא אם המתבונן הוא שטוף מח״. – או לחלופין – ״על טעם וריח אין להתווכח – אלא אם אתה כבר מזמן
איזה חמודים אנחנו… רואים אישה / גבר / עבודה / טיול (וכו׳) אטרקטיבי, ואז מדמיינים שאנחנו רוצים את זה – שזה יעשה אותנו שמחים. זה
כן – הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל לא הכרחי. וכדאי להבין את זה, כי אז אפשר להקטין את הסבל, להשלים עם הכאב, ולחוות חיים
האם סליחה אמיתית דורשת מהאחר לשנות את דרכיו? גלו תובנה מעמיקה על מהות הסליחה כתהליך פנימי של שחרור, ולא כמעשה חיצוני כלפי אחרים.
מה זה "טבע" והאם האנושות עדיין חלק ממנו? קבלו תובנות על הניתוק שלנו מהטבע וכיצד ניתן לחזור ולחיות איתו בהרמוניה.