לא מדברים איתנו על זה לצערי כשאנחנו ילדים או מתבגרים, או בכלל, אבל זה שהנשמה שלנו בחרה לבוא לכדור הארץ לא אומר שהנפש (מיינד) שלנו מסכימה למה שקורה פה, כי כשהגענו ממימד האחדות אז מה שהכרנו זה את האהבה האינסופית של האחדות.
בתור ילדים קטנים עטפו את רובינו בעדינות וסבלנות וחמלה. אבל בלתי נמנע היה שפגשנו גם כל מיני צרימות, כמו למשל רגעים שההורים איבדו את הסבלנות, ואז חשנו סכנה, ממש סכנה קיומית שלא הכרנו עד אותו הרגע ולא ידענו שהיא חלק מהחיים פה.
אחד ממנגנוני ההגנה שפיתחנו (ועודדו אותנו לפתח) הוא להתמסר לתלותיות במבוגרים. הם ביקשו את הציות שלנו – ואנחנו בתמורה לציות (וההתמסרות, שבאה לנו טבעי, עוד ממימד האחדות) קיווינו לקבל את האהבה וההגנה שלהם ולא לחוות שוב את תחושת הסכנה. זה לא תמיד עבד, אבל זה הכי טוב שידענו לעשות בהתחשב במצב שלנו כילדים קטנים שבאמת במידה רבה תלויים במבוגרים.
בתור בוגרים אנחנו עדיין ממשיכים לציית ולהתמסר לדמויות סמכותיות; מי מאיתנו שלא זכו לעצור ולראות איך המנגנון הזה מפעיל אותנו. אנחנו עדיין אופפים את עצמינו ככל שניתן בניחוח המתוק ומנחם של "הבית" (מימד האחדות). ההתמסרות הזאת נעימה לרגע קצר, אבל אין מנוס מהמציאות הפיזית, שבה אנחנו נמנעים מלפעול לטובתינו, כי בדמיון שלנו העצמאות הזאת תמנע מאיתנו אהבה ותסכן אותנו – כמו שהיה כשהיינו ילדים. כתוצאה מזה, מצטברות לנו חובות – חוב כלכלי, חוב בריאותי, חוב ביחסים בין אישיים.
כל זמן שלא ריפאנו את הפחד מכעסם של ההורים, שעכשיו מושלך על מגוון דמויות ומצבים שמזכירים לנו את מה שחווינו כילדים, אנחנו נשארים תקועים בלופ – אנחנו מתמכרים למיטה או למסך או לכל דבר שמסיח את דעתנו מהפחד לנוע שיגרור, ואז כשהחובות שצברנו מתחילים לתפוח אז אנחנו נותנים ספרינט של עשייה שאמור לפתור את כל הבעיות שלנו.
הלופ הזה משאיר אותנו בחוויית ההישרדות והרחק מחוויית האחדות שאנחנו כל כך כמהים לה.
כדי לצאת מהלופ הזה אנחנו מתמסרים לקשר, רומנטי או אחר, ונקשרים לאדם בצורה שמשלבת הרבה רגש ופחד גדול מנטישה. אם האדם השני גם הוא מנסה לצאת מלופ בעזרתנו אז הוא ישתף פעולה – נתקרב בקצב מהיר שלא מקביל למידת ההכירות שלנו, וניצור דינאמיקה של התקרבות מאוד גדולה שמרגישה כמו התערבבות מתוקה שהולה בפחד לאבד את עצמינו בתוכה, ואז ניצור סיבה להתרחקות כמו ריב או מציאת עניין במקום אחר, כדי להחזיר לעצמינו את עצמינו.
מה שקרה שם זה שמצאנו לנו מושיע שיציל אותנו מהלופ העיוור שלנו. כמובן שתפקיד המושיע הגיע עם תלות מאוד גדולה וציפיות, ומאחר וזה היה הדדי אז שנינו לא רצינו לפגוש את זה ונשארנו בלופ כואב של קירבה והתרחקות.
המנגנון התלותי הזה שיצרנו על גבי המנגנון העמוק יותר – גם הוא מרחיק אותנו מאחדות אמיתית.
אחדות אמיתית תמיד תהיה מבוססת על חופש. התלותיות היא סממן לכך שיש לנו מניעים שעדיין לא הכרנו בהם באופן מודע.
כן, האחדות היא נושא מורכב בעולם הפיזי של הנפרדות, אבל מי שטעמו אחדות (התאהבות, קרבה משפחתית, חברית, שבטית…) יודעים שזה שווה את המאמץ.
חוצמזה, בשביל זה אנחנו פה.
לא?
