״היופי הוא בעיניי המתבונן… אלא אם המתבונן הוא שטוף מח״.
– או לחלופין –
״על טעם וריח אין להתווכח – אלא אם אתה כבר מזמן לא יודע מה הטעם והריח שלך כי אתה מתאים את עצמך למוסכמות חברתיות״.
פרק אחרון
היא לא היתה בדיוק הטעם שלי מבחינת המראה, אבל זה לא היה משנה, בסה״כ התחבקנו כחלק מהפעילות שהתרחשה באותו האירוע.
לא תיארתי לעצמי שהחיבוק הזה יוביל לחיבור פיזי נדיר ומיוחד במינו, שיובל לחיבור נפשי מיוחד במינו, שיוביל לאכזבה כי היא במערכת יחסים – פתוחה, אבל עדיין מערכת יחסים, ואני רוצה את כל החבילה.
עברו יותר מחודשיים, אינספור שיחות, וגם כמה מפגשים, ופתאום אני מתעורר לראשונה לעובדה שהיא בכלל לא כזה הטעם שלי.
אבל נהנתי איתה כל כך, אבל המגע היה מעולה, והמיניות היתה מקודשת… איך זה יכול להיות? היא יפה בעיניי או לא? היא מושכת בעיניי או לא?
כשאני חושב על הקריטריונים שהיא לא עומדת בהם, אז לא – היא לא ממש יפה או מושכת.
אבל כשאני שוכח מזה ופשוט שואל את עצמי בלי הגיון והסברים האם היא יפה ומושכת – התשובה היא כן, כן ברור ומוחלט.
מה קורה כאן?
פרק ראשון
אני זוכר, אי שם כשהייתי טינאייג׳ר בתיכון, היו לי חברות וממש נמשכתי אליהן, ובכלל לא היתה קיימת בי השאלה אם הן ״ניראות טוב״ או אם הן ״כוסיות״. לא היתה קיימת בי מחשבה כזאת וגם לא היו סטנדרטים מסוימים.
בצבא היה איזה רגע, ניצן של פיתוח דימוי מראה שמותאם לסטנדרטים חברתיים, כשהתחלתי עם אחת החיילות בבסיס (זה לא קרה הרבה) ואחד החיילים שראה את זה והיה חבר שלה (והיה הומו) אמר ״יש לה גוף ממש טוב״, ובינתיים המוח שלי, כמו איזה קומנדר דאטא או איזה בינה מלאכותית מתעד ״הגוף שלה = גוף טוב״. ההערה נרשמה במערכת!
מאז תיעדתי עוד הרבה סימנים האלה, שמעידים מי יפה יותר ומי פחות, אם אהיה עם זאת זה אומר שזכיתי בלוטו ואם אהיה עם ההיא זה אומר שהתפשרתי. מערכת שלמה של חישובים כדי למקם את עצמי נכון במשחק הזיווגים שקובע את הערך הנתפש שלי בחברה וככל הנראה גם כלפי עצמי.
ובאמת מצאתי לעצמי חברה יפיפיה, שעמדה בקלות בדרישות התפקיד שיועד לה – להיות הסוהרת בבית הכלא הפנימי שלי. היא החזיקה בערך שלי, ולכן אני לא הייתי חופשי כי הייתי תלוי בה, וגם היא לא היתה חופשיה כי היה לה תפקיד למלא, ודאגתי להתנהג בצורה שתזכיר לה את המקום שלה.
(זה לא שהיא התנגדה, זה תפקיד מאוד פופולרי ויוקרתי בחברה שלנו).
והנה עברו הרבה שנים ושוב מצאתי את עצמי עם דוגמנית, רק שהפעם היא לא היתה ממושמעת. לא היה איכפת לה שהיא בתפקיד והיא! עירערה! את! הערך! שלי! כל! יום! כל יום באופן כמעט שיטתי היא מצאה איך לזעזע עמוקות את תפישת הערך שלי – ואז להחזיר, ואז לזעזע – ואז להחזיר.
ובמשך זמן מה פשוט חוויתי כאב ובלבול עצומים באופן יומיומי, בלי שמץ של מושג איך יוצאים החוצה מהלופ הזה.
עד שיום אחד זה קרה. בלי שהרגשתי, משהו השתנה. משהו היכה בי ופתאום יצאתי החוצה. זה לא היה רק מטאפורי, באמת יצאתי החוצה, וכשיצאתי אז עשיתי את הבלתי אפשרי – נתתי למה שקבע את הערך שלי להישאר מאחור, ולא ידעתי מי אני אהיה בלי זה, אבל יצאתי בכל זאת.
לא ידעתי מאיפה זה הגיע, לא מהמחשבה – זה הגיע מהגוף, וזה היה חד-משמעי, לא היו יותר תהיות. באותו הרגע שום דבר אחר לא היה קיים, רק האקט הזה.
אאוריקה!
במבט לאחור, לשחרר שילטה ולתת לחיים שלי כמו שהכרתי אותם ללכת, היה השלב הראשון, זרע. היום הוא פורח, יפה, תופס מקום ותשומת לב, מרגיש בנוח איפה שהוא נמצא, וכבר מתחילים לצוץ פירות קטנים וירוקים.
הפעם הפירות האלה הם באמת שלי, ואני מרשה לאנשים לקטוף כמה שהם רוצים – גם בגלל שאני יודע שיגדלו עוד, אבל בעיקר בגלל שאני כבר לא צריך אותם.
אני כבר לא צריך לתת ערך כדי שיהיה לי ערך, אני יודע שהערך הוא מעצם היותי.
וככה, כשאני יודע את זה, אני מרשה גם לערך שלך להיות שם מעצם היותך, בלי שתצטרכי לעמוד בסטנדרטים מיוחדים.
—
התמונה מבטאת את המצב שבו אנחנו לא מכירים בערך האמיתי של הדברים – מדמיינים שאנחנו לא שווים כלום כשבעצם ולא רואים את השפע שכבר קיים.
היא נוצרה בעזרת מודל בינה מלאכותית ״Flux״.
