בחודשים האחרונים, אולי מאז שיצאתי מהארץ, רוב הזמן אני נינוח וחביב כלפי אנשים. הם כנראה מרגישים אותי כי האינטראציות כמעט תמיד נעימות. אבל היום פגשתי את האמת הזאת מהצד השני שלה—חוויתי הפעם איך ריחוק מעצמי מוביל לריחוק מאחרים.

הבוקר אני בדרך לשדה התעופה, טס מברלין לישראל, ומשום מה האינטרנט הסלולרי לא עובד. זכרתי כמעט את כל הדרך לתחנה, רבע שעה של הליכה עם כמה פניות לפנות בוקר בשלג קל, אבל לא מצאתי את התחנה והתחלתי להילחץ. בלי אינטרנט בכל זאת 😄

ראיתי גבר וגם אישה שעמדו ברחוב.

המפגש

ניגשתי לגבר ושאלתי אם הוא יכול לפתוח לי hotspot והוא אמר פשוט ״No״. הייתי מופתע. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהו סירב לעזור לי ועוד בכזאת ישירות. הישירות הזאת אגב זה קטע גרמני, הם מרגישים בנוח להגיד מה שהם חושבים בלי להתנצל, ואני בד״כ מעריך את זה, אבל הפעם זה היה קשוח.

ניגשתי לאישה ושאלתי אותה את אותו הדבר, וגם היא אמרה לא. חשבתי שאולי יש להם עניין עם לחלוק אינטרנט, אז שאלתי אם היא יכולה לבדוק אצלה בטלפון בשבילי והיא אמרה שלא. שאלתי אותה אם היא יודעת איפה תופסים את הקו שאני צריך לשדה התעופה והיא הצביעה לכיוון.

תפקוד לקוי תחת הצפה

הגעתי לתחנה גדולה וגם שם התבחבשתי עד שבסוף מצאתי את הרציף. בדיוק פספסתי את הרכבת הבאה אחרי זאת שתכננתי להיות עליה והיה לי זמן לחכות לרכבת הבאה הבאה.

שמתי לב שאני מוצף, ממש עלו בי תחושות קשות בעקבות הקור הזה שחוויתי מהם, ודמיינתי איך אדם נזקק במצב יותר גרוע משלי היה יכול ממש להגיע למקום נמוך מאוד בעקבות קור שכזה. עלתה בי גם מחשבה על השואה. נתתי לעצמי לנוח עד שההצפה תעבור – זה לקח רבע שעה בערך (אני מתורגל כבר), ואז שאלתי את עצמי מה קרה כאן. ליתר דיוק, שאלתי את עצמי ״איפה האהבה?״ וגם ״מה טוב בזה?״.

חוזר אל עצמי

התשובה לשאלה הראשונה גרמה לי לנסות להבין מה האיש והאישה חוו כשניגשתי אליהם וביקשתי אינטרנט. מישהו שלבוש לא כמו ברלינאי מקומי מגיע ב-5:00 בבוקר, בחושך, נראה לחוץ ומבקש בקשה לא רגילה, אולי אפילו חשודה. חשבתי שבמצב הנפשי שלהם שנראה גם-כן לא חיוני במיוחד, כנראה שהמפגש הזה בעיקר העלה בהם חשש על עצמם.

התשובה לשאלה השניה היא יותר אישית, איך הסיפור הזה תורם לטובתי הגבוהה. קלטתי שאחרי תקופה די ממושכת של תנועה נעימה מתוך אמון פתאום בתוך כמה ימים פגשתי המון אתגרים שהגיעו בצרורות – ענייני ויזה וטיסות וכסף וביטולי תכניות, ויחסים עם חבר קרוב שהתערערו, וכבר שבוע שאין לי תקשורת עם נעמי בתי, ועכשיו הסיטואציה המוזרה והלא נעימה הזאת.

עלו לי שתי תשובות לשאלה ״מה טוב בזה״:

הראשונה, שעולה הרף של האתגרים שלי כדי שאתרגל עוד יותר את היכולת שלי לסמוך ולהתמסר, גם במצבים יותר קיצוניים.

השניה, שנראה שכדי ליצור מפגש לבבות, כלומר להרגיש את האנושיות אחד של השני ולהביא חום למפגש, ככל שהאדם שמולי פחות נוכח ועם לב יותר סגור, כך ידרש ממני להיות יותר נוכח ועם לב יותר פתוח. מסתבר שאכן ריחוק מעצמי מוביל לריחוק מאחרים. גם התשובה הזאת מעודדת אותי לתרגל את האמון וההתמסרות שלי.