אני חושב שאני מתחיל להבין את הפער בין ביביסטים לבין מי שלא ביביסט.
יש אנשים ״שישחקו את המשחק״ כדי להשיג את המטרות שלהם.
ויש אנשים שלא ישחקו את המשחק. הם יגידו דברים כמו ״אני לא רוצה לשקר״, או ״אני לא רוצה להפעיל לחץ״ וכן הלאה.
האנשים שלא משחקים את המשחק הם מגבילים את עצמם, הם לא מוכנים לעשות הכל, ובעיניי אלה שכן משחקים זה נראה שהם מטומטמים, או יפי נפש (נאיביים), או שהם סתם לא קלטו את המשחק עדיין.
צדדים אפלים
והצד האפל של אלה שלא משחקים את המשחק הוא שהם לפעמים באמת כאלה, אבל לפעמים הם לא כאלה ויש להם סיבה טובה שמניעה מבחירה מודעת.
הסיבה שהם לא ״משחקים את המשחק״ היא שהם יודעים שרק כאשר הם נאמנים לערכים שלהם, פועלים לפי מה שהם רואים כ״טוב״ – רק אז באמת טוב להם ורק אז המגמה היא חיובית, אצלהם וסביבם.
הצד האפל של אלה שכן משחקים את המשחק, הוא שהם איבדו קשר עם האנושיות שלהם, המטרה עבורם מקדשת את האמצעים ולא חשוב אם אנשים יפגעו בדרך – זה המשחק, חוקי הג׳ונגל.
שני משחקים, שתי מציאויות
והחברה האלה, שהם הרבה פעמים ביביסטים, מסתכלים על ביבי ואומרים – הוא גאון, הוא משחק נהדר, והוא בצד שלנו! למי אכפת אם הוא שיקר פה, שיחד שם, לקח קצת כסף לעצמו – זה חלק מהמשחק, כלומר שזה בסדר. הם בעצמם היו עושים את אותו הדבר אם היו יכולים.
ולכן זה כל כך קשה למי שלא משחק את המשחק ולביביסטים להבין אחד את השני. שניהם חושבים אחד על השני ״הוא מטומטם״ מהסיבה שמנקודת המבט של כל אחד, ההתנהגות של השני היא חסרת הגיון.
ובסוף יוצא ששניהם באמת מטומטמים (תסלחו לי על הצרפתית), כי במקרה שמדובר במבנה חברתי כמו ארץ והמדינה שמנהלת אותה – יריבות זה אומר הפסד משותף ושיתוף פעולה זה אומר הצלחה משותפת.
והדבר האחרון שמי שעקב בעירנות אולי שם לב שלא התייחסתי אליו, זה הצד המואר של אלה שמשחקים את המשחק.
הצד המואר שלהם זה בדיוק ההשלמה, או השיעור, שיש לקבוצה השניה, של יפי הנפש הנאיבים ואלה שבכלל לא הבינו את המשחק.
לשחק את המשחק נכון
המשחק, כשהוא לא נובע מפחד או כפייתיות חומרנית, או אדישות ושאר המצבים של לב סגור – אז הוא מתקשר למהות של היות אדם על האדמה (ולא מלאך בשמיים).
המשחק אומר שהמציאות / התוצאה היא המלכה. שיש למדוד הכל לפי תוצאות. רוצה להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳ ולא נראה שהגעת או שאתה לפחות מתקדם לשם בביטחון – אז אתה כנראה לא רוצה מספיק כי אחרת היית עושה מה שצריך כדי להגיע לשם. עובדה. לא מתווכחים עם מציאות – לומדים ממנה.
זאת גישה פרקטית וחתרנית באופן שנדיר בקרב אנשי רוח ובקרב אידאליסטים. ״נראה לך שאתה יודע מה טוב? בוא נבדוק את זה במבחן התוצאה – אם זה לא הוביל לשיפור אז הדיע הזמן שתפסיק לשקר לעצמך.״
ובינתיים, בזמן ששני הצדדים עסוקים בלהוכיח מי מהם יותר מטומטם, ואיכשהו למרות ששניהם מסתכלים על אותו מצב בדיוק – אחד חוגג ניצחון והשני אבל את האסון.
אז אולי מטרה היא לא להבין מי צודק, אלא להבין שאנחנו בכלל לא משחקים את אותו משחק.
אז אתה אומר שביביסטים הם פשוט ציניקים חסרי מוסר?
לא. זה בדיוק הנקודה – יש שני משחקים שונים לגמרי שמתרחשים במקביל. ביביסטים רבים משחקים משחק שבו התוצאה היא המלכה, והם רואים את ביבי כמי ש"מבין את המשחק" ויודע להשיג תוצאות. זה לא בהכרח חוסר מוסר – זו גישה פרקטית שאומרת "אל תתווכח עם המציאות, למד ממנה". הבעיה מתחילה כשזה הופך לאדישות לנזקים שנגרמים בדרך, אבל הגישה עצמה לא בהכרח רעה. יש בה משהו חשוב שהצד השני צריך ללמוד.
ומה עם אלה שלא "משחקים את המשחק"? הם פשוט תמימים?
גם זה לא פשוט. יש הבדל בין תמימות לבין בחירה מודעת. חלקם באמת לא מבינים את המשחק (נאיביים), אבל חלקם כן מבינים – והם בוחרים שלא לשחק אותו. למה? כי הם יודעים שרק כשהם נאמנים לערכים שלהם, רק אז באמת טוב להם ורק אז המגמה חיובית – אצלם וסביבם. זו לא חולשה, זו גישה עמוקה יותר למשחק – משחק שבו הדרך והמטרה חייבות להיות מיושרות. הבעיה שלהם היא שלפעמים הם מנתקים מהמציאות ונשארים עם אידיאלים יפים שלא עובדים.
אז מי צודק בסוף? האידיאליסטים או הפרגמטיסטים?
שניהם טועים – וזאת הנקודה המרכזית של הפוסט. במבנה חברתי כמו מדינה, יריבות = הפסד משותף ושיתוף פעולה = הצלחה משותפת. כל עוד שני הצדדים עסוקים בלהוכיח מי מהם "יותר מטומטם", שניהם מפסידים. האידיאליסטים צריכים ללמוד מהפרגמטיסטים למדוד תוצאות ולא להישאר תקועים ברטוריקה יפה. והפרגמטיסטים צריכים ללמוד מהאידיאליסטים שהדרך חשובה – שאם אתה מגיע למטרה על גופות, אתה לא באמת מגיע למקום טוב.
מה הצד המואר של "לשחק את המשחק"? נשמע רק שלילי
הצד המואר הוא בדיוק מה שהאידיאליסטים צריכים ללמוד. "המשחק" אומר שהמציאות היא המלכה. שצריך למדוד הכל לפי תוצאות. אם אתה רוצה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ולא מגיע – אז אולי אתה לא באמת רוצה מספיק, או שאתה משקר לעצמך. זו גישה פרקטית וחתרנית שדורשת מאיתנו להיות ישרים עם עצמנו. "נראה לך שאתה יודע מה טוב? בואו נבדוק במבחן התוצאה". זו לא ציניות – זו אחריות. הבעיה מתחילה רק כשזה נובע מפחד, כפייתיות, או אדישות – במקום מרצון אמיתי לשנות משהו.
אבל ביבי בהחלט משקר ומניפולטיבי, איך זה יכול להיות "בסדר"?
זה לא בסדר – וזאת בדיוק הנקודה. הפוסט לא מגן על ביבי, אלא מסביר למה יש אנשים שרואים את זה אחרת. עבורם, "לשקר פה ושם" זה חלק מהמשחק – והם היו עושים את אותו הדבר אם היו יכולים. זה לא אומר שזה נכון, זה אומר שהם משחקים משחק אחר. המשחק שלהם הוא: "תוצאות מצדיקות אמצעים". המשחק של הצד השני הוא: "דרך נכונה = תוצאה נכונה". שני המשחקים חסרים – האחד מאבד את הדרך, השני מאבד את היכולת להשיג תוצאות. הפתרון הוא לא לבחור צד, אלא להבין ששניהם צריכים אחד את השני.
אז מה עושים עם זה? איך יוצאים מהמבוי הסתום הזה?
קודם כל – להבין שאנחנו לא משחקים את אותו משחק. זה לא "מי צודק", זה "איך שני המשחקים האלה יכולים לשתף פעולה". הפרגמטיסטים צריכים להבין שבלי ערכים, המשחק שלהם הופך לחוקי ג'ונגל שמשאירים חורבה. והאידיאליסטים צריכים להבין שבלי מבחן מציאות, הערכים שלהם נשארים רטוריקה יפה שלא משנה כלום. המטרה היא לא להוכיח מי מטומטם, אלא לראות שאנחנו צריכים אחד את השני כדי להגיע למקום טוב יותר. יריבות = הפסד משותף. שיתוף פעולה = הצלחה משותפת. זה לא סיסמה, זה עובדה.
