הטקסט הבא של טל מתאר קושי במערכת יחסים, ואת ההשפעה של סשן ריפוי מערכות יחסים מונחה אחד בלבד עם אורן.

כמעט ואיבדתי חברה

לפני כמה שבועות,

כמעט ואיבדתי חברה.

היה בינינו ממש פיצוץ.

נפגשנו כשהייתי במצב רגיש ומתוח,

ולקראתי משימה חשובה.

בתוך תוכי הייתה לי ציפייה, שהיא, החברה, תעזור לי להיות אדמה עבור עצמי, תהיה נוכחות יציבה לצדי, כשאני מנסה לחזור ולהתקרקע בתוכי.

על ציפיות וכאב

קטע מעניין עם ציפיות,

הן נובעות מתוך כאב,

לפעמים כאב כל כך תהומי,

שאין לנו בכלל יכולת להבחין ולהכיר בעוצמה שלו,

הוא פשוט מופעל, בווליום כל כך חזק,

וכל מה שאנחנו שומעים זו זעקה להפסיק את הכאב.

לאורך השנים, כל אחד מאיתנו מפתח אסטרטגיה משלו, מערכת ציפיות מסוימת, שדרכה אנחנו בטוחים שהכאב שלנו יכול להיות מושתק.

יכול להרגע. אפילו לרגע.

באותו רגע,

אנחנו לא רואים את האחר,

אנחנו רק רואים בו גורם שיכול לעזור לנו, לתמוך בנו, להציל אותנו.

אין לנו מרחב, פניות, לתת גם לו או לה מקום, אנחנו רק צריכים שהכאב יפסיק.

אנחנו מייצרים בתוכנו תסריט בראש, שגורם לנו להרגיש מוגנים ובטוחים יותר, שמבוסס על איך האדם השני יתנהג, וזה נותן לנו סוג של עוגן להשען עליו, בתוך מציאות רגישה ולפעמים חסרת אונים וודאות.

אנחנו מצפים לסרט מסוים שיוקרן במסך של המציאות,

והאדם השני בכלל מצפה לסרט אחר לגמרי,

מופעל ממערכת שונה לחלוטין,

יש לו חיווטים שונים במוח, תפיסת מציאות שמגיעה מנקודת פתיחה אחרת,

ו"תתפלאו" (וגם אני) גם לו יש ציפיות, רצונות, צרכים.

אני הרבה פעמים יוצרת סרטים על בסיס: "איך אני הייתי מתנהגת" "מה אני הייתי עושה במקומו/ה",

אבל קטע…

לדמות שממולי, יש חיים משל עצמה,

היא נעה בחופשיות בדרך שלה, מתוך ההתניות והדפוסים שלה.

כשהלבבות רוטטים

עכשיו, אחרי שכבר הצלחנו לתקשר בצורה פותחת, מכילה ומאפשרת,

אני יכולה לראות את זה,

אבל באותו הרגע, בזמן שהפצעים של שתינו רוטטים,

לא באמת הצלחנו לראות אחת את השניה.

ניסינו לתקשר, לגשר על הפער,

תקשורת מקרבת, תקשורת אינטואיטיבית, ניסינו מרחק,

ותקשורת מתוך מרחק,

בהתכתבות, בהודעות קוליות,

אבל משהו שם פשוט לא צלח.

ההבנה שאנחנו צריכות עזרה

הבנו שתינו, שאנחנו צריכות מתווך.

מישהו שיוכל להיות שם, מישהו ששתינו מכירות וסומכות עליו, שיוכל להיות גם אוביקטיבי, גם מודע, גם חכם ורגיש מספיק לעבוד עם המורדות שבתוכנו, עם הילדות הקטנות והפגועות שבנו,

שידע לתת כח למבוגרות האחראיות שאנחנו,

אבל יותר מהכל –

שהזכרון של האחדות, ההרמוניה, והאהבה האינסופית, יהיה חי בתוכו,

נוכח אצלו בגוף, בתודעה.

חיפשנו מישהו שיוכל להסתכל עלינו,

אפילו כשמה שנראה על פני השטח, הן שתי ילדות פצועות עם פצעים מדממים, שאולי מבוצרות בפחדים שלהן, אולי חסרות אונים באותו רגע,

ובתוך כל זה,

שיצליח לראות בנו אהבה, כל אחת לעצמה, ואחת לשניה,

שיראה את החיבור, את הקשר,

ושיוכל לעזור לנו לסלול דרך חזרה אחת לשניה.

סשן ריפוי מערכות יחסים עם אורן כנען

היה ברור לנו שהאדם הנכון למשימה – הוא אורן כנען

סיכמנו להזמין אותו לערוך בינינו שיחה שנקראת "שיחת מתנות" שאותה למד מעמיחי זלינקובסקי, וכמובן שתיבל בה את מי שהוא ואת המתנות הייחודיות שיש לו לתת.

השיחה הזאת היא שיחה מיוחדת ממש, שעוזרת לשני הצדדים להסכים להקשיב אחת לשניה מתוך סקרנות כלפי החוויה של האחרת,

להסכים לפגוש את מה שעולה,

ולהסכים לא לדעת מה תהיה התוצאה של השיחה.

להסכים לאופציה שאולי אין פה פתרון, אולי נחווה אבל, אולי נפגוש תסכול וחוסר אונים, אבל העיקר,

אורן כיוון אותנו,

לבוא לשיחה עם פתח קטן בתודעה שמאפשר לנו להתבונן אחת על השניה עם כמה שפחות שיפוט, ולנסות לראות לרגע, איך המציאות נחוות דרך עולמה של השניה.

אומץ, פגיעות ואהבה

אני לא יודעת אם יש דרך לתאר, עד כמה לעשות דבר כזה, דורש אומץ וחשיפה.

עד כמה הפגיעות גדולה בסיטואציה הזאת, וכמה דרוש בן אדם כל כך רגיש ונבון שיכול להחזיק באומץ ונוכחות מרחב שכזה.

הרעיון הזה דורש להסכים להניח את עצמנו לרגע בצד, להוריד את השלטים שזועקים את "מה שאני רוצה או צריכה" ולסמוך.

לסמוך על זה שאני מספיק חשובה ושיש מי שאכפת להם ממני ורוצים להקשיב לי.

לסמוך על זה שהמרחב מוחזק כשאני חושפת אותי במקומות הכי פגיעים שבי, ושיש מי ששומר שאני לא אתמוטט, לא אפגע, שהמרחב שלי לא יחדר ויפרץ, ושהגבולות שלי נשמרים.

ובעיקר,

זה דורש לסמוך על האהבה עצמה.

שהיא קיימת, שהיא נוכחת, שהיא יכולה למצוא את דרכה בכל סיטואציה,

ושהיא מה שמנחה:

אותי ואת קימאיה לבחור בכלל לקיים שיחה כזאת (וואוו עלינו!!!)

ואת אורן, שקשוב אליה,

לאהבה הזאת,

ושההקשבה שלו אליה, לחיבור, לאחדות, היא מה שמאפשרת להכל להפתח, להתאוורר וליצור אפשרויות חדשות.

הריפוי והבחירה באהבה

כל כך זכינו, קימאיה ואני, בזכות הבחירה האמיצה שלנו,

בליווי המושלם של אורן שעזר לנו לפלס דרך הכאבים, הפחדים וההיאחזויות שלנו, לבחור באהבה, להרפות לאמון ולאמונה.

זה לא היה פשוט לפגוש נקודות בתוכנו שעוד לא "פתורות", עוד לא יודעות להתנהל בהרמוניה עם הסביבה, ואולי עוד לא מסוגלות בכלל להיות במפגש ואינטרקציה עם העולם,

אבל בתוכנו, ידענו כולנו, שהכל בסדר.

שיש מקום להכל.

גם לחלקים הלא שלמים,

גם לחלקים שעוד לומדים,

מרפאים את עצמם,

מייצרים את עצמם מחדש,

ושמתחת לזה, קיים משהו כל כך חזק,

שכולנו מאמינים בו –

אהבה

תודה

תודה עלייך קימאיה שאת כזאת

חברה מופלאה, שהסכמת לצעוד איתי עוד כמה צעדים לתוך האינטימיות בתוכנו ובחברות שלנו,

ולאורן, שהיית אדמה בריאה, טובה ומיטיבה,

והיית שליח כל כך מופלא של נוכחות, הקשבה ואהבה

הזמנה לאחרים

ואתם,

אם יש לכם מישהו או מישהי בחיים שלכם שאתם אוהבים בכל לבכם, ולא הצלחתם למצוא דרך לתקשר איתם, או שפה שתחבר ביניכם,

תהיו אמיצים, דברו עם אורן ותתאמו איתו "שיחת מתנות".

ממליצה בחום מכל הלב. שיחה שהיא לא פחות ממשנת חיים.

אתם תהיו כל כך גאים בעצמיכם שלא ויתרתם על אהבה

אוהבת מלא,

יום משפחה שמח…

טל מור-יאנוילהיות יצירת אמנות