מדי פעם אני מרגיש שעולה בי רצון חזק לשתף את עצמי באופן אינטימי.
לא במילים.
במגע, בקירבה, בלהיות על אותו התדר עם אדם אחר ופשוט לשהות שם ולהנות מזה.
לפני כמה חודשים כשהרגשתי ככה הלחנתי את המנגינה הזאת, ואתמול בערב הרגשתי ככה שוב ובלי לחשוב על זה אפילו השמעתי אותה בלופ. היא באמת בנויה כדי להיות מושמעת בלופ – הסוף מתחבר להתחלה.
קראת עד הסוף… קול!
אם נהנת, אשמח לקבל ממך תגובה כאן למטה 
איזה חמודים אנחנו… רואים אישה / גבר / עבודה / טיול (וכו׳) אטרקטיבי, ואז מדמיינים שאנחנו רוצים את זה – שזה יעשה אותנו שמחים. זה
מה שמיוחד ומרגש בעייני בתקופה הזאת זה שהיא תסתיים באופן שלא נראה בעבר בהיסטוריה. נראה שכל מה שחששנו שמתרחש מתחת לפני השטח – עולה אל
השפה היא אבני הבניין של החשיבה שלנו. היא יוצרת לנו את תפיסת העולם ומשפיעה עמוקות על חווית החיים. אנחנו יצרנו אותה ועכשיו היא מקבעת אותנו