התעוררתי הבוקר וזכרתי את הסוף של החלום האחרון, ועדין שריתי באווירה שלו. חלמתי, בלי להיכנס לפרטי החלום, שחברים שלי עושים יותר טוב ממני כל דבר שאני עושה, ובסוף החלום המסקנה היתה שאני חסר ערך והרגשתי בוש ושאין לי מקום בעולם.
בבוקר שאלתי את עצמי, נגיד וזה היה נכון ובאמת חברים שלי היו עושים כל מה שאני יודע לעשות אבל יותר טוב, האם יש לי מקום בעולם? ומיד הגיעה התשובה – ״תלוי״.
חשבתי על נעמי – איזו נוכחות יש לה, כמה חיים היא מביאה לכל מקום, ואיך שאנשים רוצים להיות באינטראקציה איתה… ומה היא עושה בשביל זה? שום דבר מיוחד – משחקת, צוחקת, מבקשת, מתעקשת, בוכה, בוהה… בדומה לרוב הילדים, ולקומץ אנשים שמרגישים בטוחים ומבטאים את עצמם בחופשיות.
אני זוכר פעמים שהייתי בקבוצה ואחד האנשים עזב או לא הגיע, וזה הרגיש כאילו כל הצבעים הלכו יחד איתו והאווירה נותרה אפרפרה בלעדיו. אני זוכר שאמרו לי שככה זה הרגיש בלעדיי… וגם פעמים שבאתי והלכתי ונראה היה שלאף אחד לא לא אכפת.
כמה חיים אני מביא איתי? כמה ״אני״ אני מביא איתי? כמה הלב שלי פתוח וכח החיים נע בי? אני מתרשם שזאת המידה שבה אני ״תופס״ מקום. זאת המידה שבה הנוכחות שלי תשפיע, תרגש, תעניין, וגם תיזכר לאורך זמן.
ובהקשר של עשייה ושל כסף, כבר לפני כמעט 20 שנה בסטודיו לפיתוח משחקי מחשב (אני נשמע כמו איזה סבא, אבל לפחות סבא מגניב) הבנתי שאנשים רוצים לעשות עסקים עם אנשים שנעים להם איתם. וכאן הנקודות מתחברות.
המסקנה שלי היא שאני לא חייב להיות בעל המקצוע הכי טוב בעולם, יותר מכולם. אם אני עושה משהו שמביא ערך + אנשים רוצים לעשות איתי דברים כי נראה להם שיהיה נעים / כיף / מעניין / מיוחד לעבוד איתי = יצירה משותפת, מעבר אנרגיה, תחושת ערך ושייכות.
וכדי להיות האדם המעניין הזה עם מלא נוכחות – אני צריך להרשות לעצמי להרגיש ולפתוח את הלב ולהתבטא בחופשיות.
וכדי להרגיש ולהתבטא – אני צריך להרגיש בטוח. בטוח שלא יקרה ההפך ממה שתיארתי כאן – שישפטו אותי וידחו אותי, מה שאני והרבה מאיתנו מכירים מבי״ס ואולי מעוד מקומות.
וכדי להרגיש בטוח שלא אדחה – אני צריך להכיר את עצמי ומתי אני דוחה את עצמי, ולזכור שכל עוד אני לא דוחה את עצמי לא אחווה חוויית דחייה וארגיש שיש לי מקום. וזה רק עניין של זמן עד שדומה ימשוך דומה ואפגוש את האנשים שעפים על הלב שלי.
בזה זה ״תלוי״ – האם יש לי מקום,
האם אני נותן לעצמי מקום.
