בגיל 25 עברתי מחלה שאחריה מערכת העיכול שלי נהייתה מאוד רגישה וכל דבר כמעט גרם לבעיות כאלה ואחרות. לא ידעתי עדיין שצריך להקשיב לגוף כדי לרפא את מערכת העיכול, וזה היה חתיכת מסע.
טוב, זאת לא היתה סתם מחלה. באותו היום הזמנו פיצה למשרד (לראשונה) ואחרי שאכלתי את הפיצה התחלתי להרגיש מוזר. באותו היום ציפה לי אימון קשה במיוחד בחדר־הכושר ולא רציתי לפספס אותו, אז הלכתי והתאמנתי, וכשסיימתי אותו וכל הגוף שלי כאב אז הבנתי שאכן מתחילה לי מחלה.
במקום ליסוע הביתה נסעתי ישר להורים. שכבתי על הספה בלי לזוז במשך שבוע, קראתי את הספר ״על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה״ של מורקמי, ושתיתי תה עם המון דבש (טעות מספר 1).
קנדידה… שקר כלשהו
כשהסתיימה המחלה ויכלתי כבל להזיז את עצמי מהספה וחזר לי התיאבון, מערכת העיכול שלי היתה בבלאגן. כל חיי אכלתי מה שהתחשק לי בלי לחשוב על זה בכלל, ופתאום כל דבר שאני מכניס לפה עושה לי גזים ושלשול ותחושה כאילו שאני מתוח או עצבני שלא ברור מאיפה היא מגיעה.
אמא שלי הציעה שאולי יש לי קנדידה. הלכתי להיבדק בעזרת מכשיר שנקרא ״Best״ שמתחבר לגוף עם כאבל ובודק לפי תדרים חשמליים איזה חומרים מהדהדים יותר טוב ופחות טוב עם הגוף… או משהו כזה. בכל אופן, מחשו מה – גילו שיש לי קנדידה.
הדיאטות שאימצתי היו מגבילות מאוד – בלי חיטה, סוכר (אפילו פירות!), קפאין, ועוד כמה דברים שאני כבר לא זוכר. בתור מישהו שהיה רגיל לאכול הכל זה הרגיש כאילו שאין לי מה לאכול, היום אני כמעט לא נוגע בחיטה, סוכר וקפאין מבחירה.
לקח לי 3 שנים לצאת מהמצב הקריטי ולחזור לגעת בפירות ובקמח (לא חיטה). הדיאטות עזרו לי להימנע מתופעות לא נעימות, אבל לא ריפאו אותי.
גוף ונפש
מה שאיפשר למערכת העיכול שלי להתחיל להירפא היה, באופן חד-משמעי, ששיחררתי מהרעיון שיש לי קנדידה. קודם כל קראתי, נבדקתי והתייעצתי (התקשרתי לפרופסור לגסטרו הביתה בלי רשות), מה שאושש לי את ההשערה שהבעיה היא לא הקנדידה אלא חוסר איזון של חיידקים.
אבל זה לא היה העיקר – העיקר היה כשביקרתי חברה ודיברתי איתה על ״בגלל הקנדידה ככה… ובגלל הקנדידה ככה…״ והיא אמרה לי בסוף ״איך אתה יודע? כל מה שאתה יודע זה איך שהגוף שלך מגיב, אולי תשחרר כבר מהרעיון של הקנדידה ופשוט תקשיב לגוף?״.
זה היה מטורף – באותו יום שיחררתי מהרעיון שיש לי קנדידה וכבר באותו השבוע הרגשתי איך הגוף שלי מתנהג אחרת. רגישויות ותסמינים שהיו לי במשך שנים התפיידו, רק בגלל ששחררתי מהרעיון שיש לי בעיה והחלטתי פשוט להקשיב לגוף.
חיים בריאים מתוך הקשבה לגוף
מסע הריפוי הוביל אותי למסקנה שהגוף יודע. היום אני בן 41 וכבר עשור שאני אוכל ״מה שאני רוצה״, כלומר, בלי להשתולל, עם הקשבה, אבל אין משהו שאני ממש מונע מעצמי.
בעקבות שינוי הגישה שלי התפתחה גם היכולת לקבל מהגוף פידבק לפני שאני אוכל. בעבר הייתי צריך לערוך ניסויים איך הגוף שלי יגיב, היום מספיק שאני מסתכל על אוכל או אפילו חושב עליו והגוף שלי מסמן לי אם כן או לא. כל עוד אני מקדיש כמה שניות של הקשבה לפני שאני אוכל משהו, אני ״מסודר״.
לגבי הדבש, אמרתי שזאת היתה טעות כי אולי יש בו קצת פרופוליס וחומרים אחרים שמועילים, אבל עדין מדובר בלדחוף לגוף משהו שדומה לסוכר טהור וזה לא בריא בלשון המעטה, אני מנחש שזה מיד הפר את האיזון של החיידקים בקיבה ויצר חומציות יתר.
אולי יעניין אותך לקרוא עוד פוסטים על בריאות.
